1

לפניי בקשה לביטולו של פסק דין שניתן בהיעדר ביום 14.07.22.

המבקש, באמצעות בא כוחו, טוען כי לא התייצב לדיון מאחר שמעולם לא קיבל זימון להתייצב אליו.

עוד נטען, כי ייגרם למבקש עיוות דין ככל שפסק הדין יוותר על כנו, אולם לא הובא פירוט לעניין זה.

המשיבה התנגדה למבוקש.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

בתיק בית המשפט סרוק אישור מסירת הזימון לדיון, על גביו נקוב שמו של בא כוח המבקש.

לפיכך, חזקת המסירה הנקובה בתקנה 44א' לתקנות התעבודה, תשל"ד-1974 לא נסתרה. יצויין כי

אין חובה למסור את הזימון גם למבקש, מקום בו נשלח זימון לבא כוחו.

2

המבקש טוען כי יש "בידו כדי לשנות את המצב המשפטי...", אלא שלא צויין כל נימוק התומך בטענה זו.

מכאן, כי גם החלופה השנייה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, הנקובה בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, לא מתקיימת.

זאת ועוד, המבקש טוען כי נודע לו לראשונה על מתן פסק הדין נגדו עם פניית משרד הרישוי אליו בדרישה לביצוע אמצעי תיקון, אלא שאף דינה של טענה זו להידחות.

בתיק בית המשפט סרוק אישור מסירת פסק הדין לידי חאלד זידאן ביום 23.07.22, והבקשה דנן הוגשה ביום 28.08.22. לפיכך, הבקשה הוגשה בחלוף המועד הקבוע בסעיף 130(ח) לחוק, ולנוכח היעדר הסכמה מצד המשיבה, אין לי אלא לדחותה.

בנוסף, רצונו של המבקש, כשלעצמו, להימנע מביצוע אמצעי תיקון שהוטל עליו ע"י משרד הרישוי, אינו עולה כדי חשש לעיוות דין (בעניין זה אפנה לעפ"ת פרי נ' מדינת ישראל 5570-10-18).

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

לפנים משורת הדין, מורה על ביטול תוספת הפיגורים.

הקנס המקורי ישולם עד ולא יאוחר מיום 18.12.22.

ההחלטה תומצא לצדדים ולמרכז לגביית קנסות.

ניתנה היום, כ"ב אלול תשפ"ב, 18 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.