1

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 19.2.17.

כנגד המבקש הוגש ביום 14.11.16 כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, עבירה מיום 3.4.16.

ישיבת הקראה נקבעה ליום 19.2.17, אך המבקש לא התייצב לדיון, ונשפט בהיעדרו, ונדון לקנס כספי, ופסילה על תנאי.

על פי אישור המסירה המצוי בתיק בית המשפט, פסק הדין בהיעדר הומצא למבקש ביום 23.6.17 והוא סירב לקבלו.

2

בבקשה מיום 24.7.19 טען הנאשם, כי לא קיבל כל הודעה בדבר כתב האישום שהוגש נגדו ו/או הזמנה לדין, וכי מאישור המסירה המצוי בתיק בית המשפט על פיו דבר הדואר 'לא נדרש' עולה, כי הינו חסר ולא פורטו בו פרטים מהותיים; וכופר בביצוע העבירה, ומאמין בחפותו, וטוען כי אחר נהג הרכב; וישנו קושי בהותרת הרשעה בעבירה שהונצחה על ידי מצלמת א'3.

לאחר שבחנתי את טענות המבקש ושקלתי את מכלול הנסיבות, ועל אף היעדר תגובה מטעם המשיבה, אינני מוצאת מקום לקבל את הבקשה.

דיון

על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש "אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

באשר לעילת הביטול שעניינה סיבה מוצדקת לאי התייצבות

בענייננו, כפי שעולה מאישור המסירה שצורף לבקשה ומצוי בתיק בית המשפט, הזמנה לדין נשלחה למבקש וחזרה בציון 'לא נדרש'.

כאשר הזמנה לדין נשלחה בדואר רשום לכתובת המדווחת במשרד הפנים וחזרה בציון "לא נדרש" חלה חזקת המסירה (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018), פסקה 42; רע"פ 805/09 שמואל פרפרה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.02.2009)).

בענייננו, לבד מטענה בעלמא, המבקש לא הוכיח, ולא הציג כל ראייה, כי לא קיבל את ההזמנה לדין מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה, כדי לסתור את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א. לתקנות סדר הדין הפלילי. וראו רע"פ 2575/17 רונן גייאר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 06.09.2017); וכן עפ"ת (מחוזי חי') 37016-12-18 נסאר נבואני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.12.2018), כב' השופט ערן קוטון -

"כפי שהובהר לעיל, ההזמנה לדיון חזרה בציון הערה - "לא נדרש". מכאן שהיה על המערער להוכיח כי לא קיבל את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מקבלתה. המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו, משכך רשאי היה בית משפט קמא לראות במערער כמי שהוזמן לדיון כדין, לראות בו כמי שמודה בביצוע העבירה המיוחסת לו, ולהרשיעו בהיעדרו."

ובאשר לטענות בדבר אישור "לא נדרש" חסר פרטים, טענה זו נדחתה לאחרונה בעפת (מחוזי חיפה) 36580-03-19 פרידמן נ' מדינת ישראל, כב' השופט קוטון, 1.5.19, אשר הפנה לפסיקת בית המשפט העליון:

3

"מקרה דומה לענייננו נדון בבית המשפט העליון ברע"פ 5258/14 סמימי נ' מדינת ישראל (3.8.14). בהליך זה טען המבקש - "כי אישור המסירה שהוצג אינו עומד בכללים שנקבעו בדין, [...]. עוד הוסיף המבקש, בהקשר זה, כי אף מחותמת ה-"לא נדרש" שהוטבעה על אישור המסירה לא ניתן ללמוד דבר, משום שלא הוטבע עליה תאריך".

בית המשפט העליון דחה את בקשתו וקבע - "[...] כי על אישור המסירה שהציגה המשיבה מופיעה חותמת "לא נדרש" המלמדת כי ההזמנה נשלחה למבקש."

באותו מקרה הוגש לבית משפט השלום לתעבורה בת"א-יפו אישור מסירה ועליו חותמת בלבד הנושאת את הכיתוב "לא נדרש". בית משפט השלום לתעבורה דחה בקשה לבטל פסק דין שניתן בהעדר המבקש, למרות שהוא היה זה שהגיש בקשה להישפט. בערעור על אותה החלטה ציין בית המשפט בעפ"ת (מחוזי ת"א-יפו) 2473-07-14 סמימי נ' מדינת ישראל (15.7.14) - "הבקשה שהגיש המערער לבית משפט קמא לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדרו נדחתה ובצדק נדחתה. המערער, כאמור, כך על פי אישורים שהוצגו לבית משפט קמא, קיבל הזמנה אך לא דרש אותה כפי שהיה צריך לעשות, ומשכך הרשעתו בהיעדרו הייתה מוצדקת".

כאמור לעיל בית המשפט העליון סמך ידיו על החלטותיהם של בית משפט השלום לתעבורה ושל בית המשפט המחוזי.

ראו בעניין דומה גם: רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.14)."

וראו גם רע"פ 8604/15 ג'ורג' חנא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.12.2015); וכן ע"פ 2983/19 סאלח פחמאוי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.06.2019) - שם דובר היה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בימ"ש השלום לתעבורה שלא לבטל פסק דין בהיעדר; ונטען, כי אישור המסירה בציון 'לא נדרש' שהוגש לבית המשפט היה פגום ולקוני ביותר, כי לא סומן ברובריקה שלא היה איש בביתו של המערער עת "ביקר" הדוור בכתובתו וכי לא ברור באיזה תאריך ובאיזו שעה נערך ביקורו, וכי העובדה שהמערער "ישן על זכויותיו" אין בה כדי לרפא את הפגמים באישור המסירה. נפסק, כי: "בהתאם לסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 קיימת בעבירות תעבורה חזקת מסירה אותה לא השכיל המערער להפריך. המערער לא הצביע על כל נימוק של ממש לישיבתו בחיבוק ידיים משך כשלוש שנים, ואף אם לגרסתו נודע לו על פסק הדין רק כעבור כשנה, אין בכך הסבר לשיהוי של השנתיים הנוספות. המדובר גם בפסק דין בעבירת תעבורה בגינה נידון ל- 1,000 ₪ קנס, כך שגם החשש לעיוות דין אינו ממשי."

וכך גם בענייננו, כאשר פסק הדין מיום 19.2.17, על פי אישור מסירה המצוי בתיק בית המשפט, הומצא למבקש ביום 23.6.17, כך שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה למעלה משנתיים ממועד הידיעה אודות פסק הדין, והמבקש לא הצביע על כל נימוק לישיבתו בחיבוק ידיים משך שנתיים, שיהוי שיש בו כדי לבסס דחייתה של הבקשה בענייננו.

4

בנסיבות אלה המבקש לא הציג עילה טובה לאי-התייצבותו, וודאי לא בסיבה מספקת המצדיקה את ביטול פסק הדין.

באשר לעילת הביטול שעניינה חשש לעיוות דין

על פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין, ו"טענות כלליות וסתמיות בדבר קיומו של עיוות דין, מבלי להניח תשתית ראייתית בעלת משקל לתמיכה בטענה, לא יובילו, ככלל, לבטלותו של פסק הדין, בעילה זו", ו"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה" (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)). וראו גם רע"פ 8604/15 ג'ורג' חנא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.12.2015).

בענייננו, לבד מהכחשה כללית של המיוחס וכפירה בביצוע העבירה, לא נטענה טענה ולא הונחה תשתית ראייתית המצביעה על סיכויי הגנתו של המבקש, וודאי לא בעוצמה שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כדי לבסס עילה של חשש ממשי לעיוות דין.

יתרה מכך, נקבע כי "הטענה כי אדם אחר נהג ברכב איננה מבססת חשש לעיוות דין" (עפ"ת (מחוזי נצרת) 68365-12-18 אבו תאיה נ' מדינת ישראל, 2.7.19, כב' השופטת לינדנשטראוס); ובפסיקה נקבע, כי אי העתרות לבקשה להסבת קנס על שם אחר אינה מבססת חשש לעיוות דין. ראו לעניין זה רע"פ 7709/13 שמעון סאסי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.11.2013) (סעיף 9 סיפא להחלטה); וכן עפ"ת (מחוזי נצ') 42642-12-17 שאול שלום נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.04.2018); עפ"ת (מחוזי מרכז) 55653-12-14 גיל שפירא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 03.02.2015); עפ"ת (מחוזי חי') 51857-11-18 אחמד חמדאן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 03.12.2018); ועפ"ת (מחוזי חי') 32572-02-19 ליאור עבודי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.03.2019).

באשר לטענה לעיוות דין בנסיבות בהן מדובר בעבירה שנאכפה במצלמת א3 - נפסק, כי אין בטענה זו כשלעצמה כדי להצדיק קבלת הבקשה לביטול פסק דין בעילה של עיוות דין. וראו רעפ 1771/19 ליאור עבודי נ' מדינת ישראל, 11.7.19; וע"פ (עליון) 2983/19 סאלח פחמאוי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.06.2019).

בנסיבות המתוארות לעיל, דין הבקשה להידחות אף ללא קבלת עמדת המדינה.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר נדחית.

5

ההחלטה תומצא לצדדים.

ניתנה היום, ב' אלול תשע"ט, 02 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.