1

בפני בקשתו של המבקש לחשב את תקופת פסילת רישיון הנהיגה למשך 11 חודשים שהושת עליו ביום 9.3.17 החל מיום 18.7.17 .

לטענת המבקש הוא הפקיד רישיונו ביום 18.7.20 אך אינו מוצא את אישור ההפקדה. לטענתו מאז שהפקיד את הרישיון ובמשך כל תקופת הפסילה הוא לא נהג ובשל כך עזב עבודתו כסייר בחברת שמירה ועבד בעבודות מזדמנות. כיום משמש מפרנס יחיד במשפחה.

דיון

2

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירות מיום 10.1.15 של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף שפקע בשנת 2008 ונהיגה ללא רישיון רכב תקף שפקע בשנת 2013.

ביום 9.3.17 נגזר דינו של הנאשם, בין היתר, לריצוי פסילה לתקופה של 11 חודשים.

בגזר הדין נקבע: " הנאשם יפקיד רישיונו או אישור מטעם משרד הרישוי בדבר היעדר רישיון נהיגה במזכירות בית המשפט, וזאת לא יאוחר מיום 18.4.17."

לבקשת הנאשם נדחה מועד ריצוי עונש הפסילה ליום 18.7.17. בסעיף 5 להודעה בדבר פסילת הרישיון שנשלחה לנאשם נכתב, כי התקופה עד להמצאת הרישיון לא תובא בחשבון לעניין חישוב תקופת הפסילה.

על פי בדיקת המזכירות הנאשם לא הפקיד רישיון או תצהיר בדבר היעדר רישיון בתיק בית המשפט.

יצויין כי לו היה המבקש מפקיד רישיון היה לכך תיעוד בתיק.

ההלכה היא כי מלאכת חישוב הפסילה מצויה בסמכותה של רשות הרישוי.

בבש"פ 9075/12 מוחמד ג'אבר נ' מדינת ישראל מיום 14.4.2014 קבע בית העליון, כי מלאכת החישוב של ימי פסילת רישיון נהיגה נתונה בידי רשות הרישוי, שכן זהו הגורם המקצועי שבידיו מצוי כלל החומר וכי הוא בעל מומחיות וניסיון בכל הקשור לעניין זה. עוד נקבע כי הביקורת השיפוטית על החלטת רשות הרישוי נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

בע"פ 7323/19 אחמד אבו שריפה נ' מדינת ישראל מיום 10.2.2020 קבע בית המשפט העליון, בהסתמך על הלכת ג'אבר, כי הגורם המוסמך לדון בכל בקשה הנוגעת לפסילה הינו רשות הרישוי וכי השגה על החלטה זו ניתן להגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים.

בית המשפט העליון הדגיש כי בניגוד לטענת המערער, אין הבחנה בין בקשה שעניינה בחישוב מתמטי וטכני של ימי הפסילה לבין בקשה "מהותית" שעניינה בהכרה בפסילה.

נוכח הלכת בית המשפט העליון לפיה כל בקשה הקשורה לחישוב פסילת רישיון, טכנית ומהותית, נתונה בסמכות רשות הרישוי אני קובעת כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בבקשתו של המבקש.

הבקשה נדחית.

זכות ערעור כחוק.

3

ניתנה היום, י"א תשרי תשפ"א, 29 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.