1

הנאשמת זכאית מחמת הספק.

1.         נגד הנאשמת נרשמה הודעת תשלום קנס המייחסת לה עבירה של כניסה לצומת בניגוד להוריית האור האדום ברמזור בכיוון נסיעתה. הנאשמת כפרה במיוחס לה וטענה כי נכנסה לצומת וחצתה באור ירוק.

2

2.         במסגרת פרשת התביעה העידה עורכת הדוח, גב' מרים נגר ( להלן: "השוטרת"). מעדותה וכן מהודעת תשלום הקנס שערכה (ת/1) עולה כי אכפה את העבירה נשוא הדיון בהיותה על אי תנועה סמוך למקום חציית הצומת על ידי הנאשמת וצפתה על הרמזור הרחוק בצומת וזאת לאחר שנבדקה תקינות מערכת הרמזורים עובר לאכיפה. השוטרת אישרה כי עבדה באותה יום עם שוטרת נוספת שהייתה בת זוגה לאכיפה אך טענה כי שוטרת זו לא עסקה באכיפת העבירה המיוחסת לנאשמת בתיק זה. השוטרת ציינה כי בטור הרכבים שפנה שמאלה היא עוצרת את הרכב האחרון באותו טור, ובמקרה שלפנינו היה רכבה של הנאשמת הרכב האחרון (ע' 3 ש' 12-16). עם זאת, השוטרת לא שללה אפשרות כי לאחר רכב הנאשמת הגיעו באותו נתיב רכב או שניים נוספים ( ע' 3 ש' 17-18).

3.         במסגרת פרשת ההגנה העידה הנאשמת וטענה כי פנתה שמאלה בצומת. לדבריה, נכנסה לצומת וחצתה אותו באור ירוק מלא. ב"כ המאשימה עימת את הנאשמת עם דבריה שנרשמו על ידי השוטרת "למה לא עצרת את הרכב שנסע לפני" בנימוק כי מדברים אלה משתמעת ראשית הודיה בביצוע העבירה. אילו הייתה הנאשמת נכנסת לצומת וחוצה אותו בירוק היה עליה להתעקש כי גרסה זו - ולא אחרת - תירשם מפי השוטרת. אשר לקיומה של שוטרת נוספת בזירת האכיפה. ב"כ המאשימה טוען כי הוא ער להלכת בימ"ש המחוזי בעניין שקופ אך טוען כי פסק דין זה סותר את פסק דינו של בימ"ש העליון בפרשת סצ'קו. עוד נאמר כי אין לקבל את הקביעה כי גרסת שוטר שקולה לגרסת אזרח שכן השוטר מבצע תפקידו ופועל באובייקטיביות בעוד שהאזרח נוגע בדבר.

דיון והכרעה

3.         כאמור, החלטתי לזכות את הנאשמת מן המיוחס לה בכתב האישום וזאת על יסוד הטעמים הבאים:

א.        כאמור, גרסת הנאשמת היא כי חצתה את הצומת באור ירוק. מנגד, גרסת השוטרת היא כי הנאשמת חצתה את הצומת באור אדום. מדובר אפוא ב"גרסה מול גרסה". בתיקים כאלה של "גרסה מול גרסה" שעה שנמצא כי קיימים עדים ישירים לאירוע, חייבת המשטרה לחקור עדים אלה כל עוד הדבר אינו כרוך במאמץ בלתי סביר. הימנעות מזימונם ומחקירתם של עדים בנסיבות אלה עלולה לעלות כדי מחדל חקירתי המקפח את זכותו של הנאשם למשפט הוגן ולהצדיק את זיכויו בדין ( ראו: ע"פ 5019/09 חליווה נ' מדינת ישראל ( 20.8.13)). במקרה שלפני, ברור כי יחד עם השוטרת הייתה שוטרת נוספת שעסקה באכיפה באותה עת. שוטרת זו לא ערכה כל מזכר או מסמך ביחס לעבירה שבה עסקינן וממילא לא ניתן לקבוע אם ראתה את העבירה מבוצעת על ידי הנאשמת אם לאו. אשר על כן, הימנעות מזימונה וחקירתה של אותה שוטרת נוספת בנסיבות מקרה זה עולה כדי מחדל חקירתי המקפח את זכותה של הנאשמת להליך הוגן ומצדיק זיכויה בדין.

3

דברים אלה תואמים ברוחם את שנפסק בפרשת שקופ ולפיהם "...כל שוטר שהוא עד לעבירה חייב לתעד אותה. תרצה התביעה - תצרף אותו כעד תביעה; לא תרצה - לא תצרף, אך הוא חייב לרשום דוח, ולו דוח האומר שלא ראה דבר. העובדה ששני שוטרים עדים לביצוע עבירה ורק אחד רושם דוח, לעולם יש בה פגיעה מהותית ביכולתו של נאשם להתגונן" (עפ"ת (ת"א) 43875-12-10 ירון שקופ נ' מדינת ישראל ( 3.2.11).

ב.         ב"כ המאשימה מנתח את שנפסק בפרשת שקופ בהשוואה למה שנפסק פרשת סצ'קו (רע"פ 4389/12 ‏ סצקו נ' מדינת ישראל). השוואה זו אינה במקומה לטעמי. בפרשת סצ'קו אושרה הרשעה של נאשם בעבירה של נהיגה בשכרות הגם שעדים פוטנציאליים פוטנציאליים לנהיגה לא זומנו להעיד. זאת מן הטעם כי הראיה העיקרית להוכחת נהיגתו של הנאשם מצויה בהודאתו של הנאשם בחקירה. בנסיבות אלה נקבע כי הגם שהיה מחדל חקירה באי זימון העדים הנ"ל, לא היה במחדל כדי לפגוע בהגנת הנאשם. במקרה שלפני כפרה הנאשמת בתוקף בביצוע העבירה. הדברים שנאמרו על ידה לשוטרת ונרשמו אינם מהווים הודיה בביצוע העבירה ומכל מקום אינם סותרים את גרסת הנאשמת בהליך זה לפיהם נכנסה לצומת באור ירוק. לפיכך, אין הנדון דומה לראיה ובענייננו חלה ההלכה שנקבעה בפרשות חליווה ושקופ.

4.         לאור כל האמור מצאתי לזכות את הנאשמת מן המיוחס לה וזאת מחמת הספק.

5.         בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם אציין כי אני רואה טעם לפגם בהתנהלות שתוארה על ידי השוטרת ולפיהם גם אם נהגים אחרים בטור המכוניות ביצעו את העבירה, היא עוצרת את המכונית האחרונה בלבד. על חשיבותו של השוויון בפני החוק אין צורך להכביר מלים וממילא אין צורך להכביר מלים על תחושת העוול שחש אזרח בכך שבעוד אחרים עוברים את העבירה לנגד עיניה של המשטרה רק הוא נותן את הדין על העבירה. יש לקוות כי המשטרה תשכיל לשנות נהלי האכיפה למניעת הישנות מקרים דומים בעתיד.

ניתנה היום, ג' אב תשע"ה , 19 יולי 2015, במעמד הצדדים