1

בפני בקשה לביטול גזר דין בהיעדר.

המבקש הואשם בעבירה של חציית קו הפרדה רצוף, עבירה על תקנה 36 (ג) לתקנות התעבורה.

נקבע דיון הקראה ליום 18.3.15, ממנו נעדר המבקש או מי מטעמו.

עקב כך ובהתאם להוראות סעיף 240 ל- חסד"פ, דנתי את המבקש בהיעדרו.

המבקש טוען בבקשתו כי הינו עו"ד במקצועו, וביום הדיון היה לו דיונים בבתי המשפט, ועל כן נבצר ממנו להגיע לדיון שנקבע בעניינו ביום 18.3.15.

אני דוחה את הבקשה. טעם זה שניתן ע"י המבקש אינו מספק כלל. איני רואה כל טעם מיוחד לאי התייצבות לדיון שנקבע מראש, בעובדה כי המבקש הינו עו"ד שהיה עסוק בדיונים בבתי המשפט.

המבקש גם לא סיפק כל הסבר מדוע הוא נמנע מלבקש מראש את דחיית מועד הדיון, ובמקום זאת בחר לבקש בדיעבד את ביטול פסק הדין.

אין דינו של המבקש שונה מכל אדם אחר שהוזמן למשפט, מעבר לכך הוא אמור לדעת מה עלול לקרות אם לא יתייצב למשפט, ומה צריך לעשות במצב כזה.

אני דוחה את טענת ב"כ המבקש, ואת הסתמכותו על פס"ד איטליא.

2

בפרשת איטליא נקבע כי גם אם המבקש התרשל באי הגעתו לדיון, מקום שאי ביטול פסק הדין יגרום לו לעיוות דין, יש להורות על ביטול פסק הדין, וזאת בהתאם להוראת החוק כי התנאים לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הינם תנאים חלופיים.

בענייננו, לא הועלתה כל טענה לעיוות דין. ככל שבידי המבקש טענות להגנתו היה עליו להגיע לדיון שנקבע בעניינו, ולטעון את טענותיו במסגרת ההליך.

אשר על כן אני מורה על דחיית הבקשה. גזר הדין והענישה שקבעתי יישארו על כנם.

ניתנה היום, ה' ניסן תשע"ה, 25 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.