1

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד ביום 30.3.16.

לאחר שעיינתי בבקשה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

אשר לאי התייצבותו של המבקש לדיון - המבקש זומן כדין למשפטו. לבקשת המבקש, נדחה מועד משפטו ליום 30.3.16. ביום 22.3.16 ביקש המבקש דחייה נוספת, וזאת היות והוא אינו "נמצא באזור", כלשונו, במועד הדיון שנקבע. בקשה זו נדחתה. אף על פי כן, בחר המבקש לעשות דין לעצמו ולא התייצב לדיון בעניינו.

2

לא ברור מדוע, משהגיש המבקש בקשה לדחיית דיון, סבר, ללא שערך בדיקה כלשהי באשר להחלטה שניתנה בעניינו, כי מועד חדש לדיון יישלח לו בדואר. עצם הגשת בקשה לדחיית דיון אינה מהווה הצדקה לאי התייצבות. הכלל הוא שדיון שנקבע מתקיים, אלא אם הצדדים מחזיקים בידיהם החלטה של בית המשפט לדחותו, שאם לא כן, התוצאה תהיה כי המבקש ביקש לכפות על בית המשפט את דחיית הדיון, ללא הסכמתו. יובהר, כי לצדדים אין זכות קנויה לדחיית הדיון, ובנתונים הקיימים, בלוח הזמנים העמוס של בית המשפט, כל דחייה משמעותה קביעת מועדי דיון חודשים לאחר מכן, והתמשכות ההליכים (ראה לעניין זה, עפ"ת (חי') 19072-06-09 פיראס חביבי נגד מדינת ישראל (21.9.2009)).

יתרה מכך, המבקש אינו יכול לטעון כעת כי "לא העלה על דעתו כי יישפט בהעדרו", שעה שבהחלטת בית המשפט מיום 7.1.16, החלטה שדחתה את הדיון בעניינו של המבקש, לבקשתו, ליום 30.3.16, הובהר במפורש כי "התייצבותו של הנאשם חובה. שאם לא כן יישפט בהעדרו או יוצא צו הבאה".

בנסיבות אלו, המבקש קיבל את יומו בבית המשפט, ומשעשה דין לעצמו ובחר שלא להתייצב לדיון, אין לו להלין אלא על עצמו.

אשר לחשש לעיוות דין - מהבקשה לא עולות טענות הגנה כלשהן המצדיקות את ביטולו של פסק הדין מטעם זה.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ג' ניסן תשע"ו, 11 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.