1

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 11.7.18.

כנגד המבקש הוגש ביום 1.6.18 כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בחוסר זהירות בכך שהודה שאחז טאבלט בזמן הנהיגה, בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.

ישיבת הקראה נקבעה ליום 11.7.18, אך המבקש לא התייצב לדיון, ונשפט בהיעדרו, ונדון לקנס כספי בסך של 500 ש"ח.

2

בבקשה מיום 28.2.19 טען הנאשם, כי הוא לא קיבל זימון ולא ידע על הדיון, ואין אישור מסירה; והופתע לגלות שקיים פסק דין בהעדר בתיק; וכי אין ראיות מספיקות והוא לא הודה שהוא החזיק בידו דבר.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, כי בתיק החקירה קיים אישור מסירה כדין לכתובת המבקש במשרד הפנים וכן לכתובת אותה ציין בבקשה; וכי לא פורטו טענות הגנה ולא נגרם עיוות דין.

על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש "אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את מכלול הנסיבות, אינני מוצאת מקום לקבל את הבקשה.

בפתח הדברים ייאמר, כי המבקש לא טרח לבסס כל תשתית עובדתית שעל יסודה ניתן לקיים את הדיון בענייננו, שעה שלא צירף כנדרש תצהיר ערוך כדין התומך בבקשה ומהווה את העובדות שבבסיס הבקשה, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה, בהעדר תשתית עובדתית נתמכת בתצהיר מטעם המבקש. ראה רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6)793, ורע"פ 2474/18 יואל גולדברג, עו"ד נ' מדינת ישראל [26.7.18].

יתרה מכך, הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה כ- 7 חודשים לאחר שניתן פסק הדין, מבלי שהמבקש פירט מתי נודע לו אודות פסק הדין, ומאישור מסירה הסרוק בתיק בית המשפט עולה, כי פסק הדין נשלח ונמסר למבקש עוד ביום 26.7.18, שיהוי נוסף שיש בו כדי לבסס דחייתה של הבקשה בענייננו.

מעבר לדרוש, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה, כפי שאפרט להלן.

באשר לעילת הביטול שעניינה סיבה מוצדקת לאי התייצבות

המבקש לא הוכיח סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון.

כפי שעולה מאישור המסירה המצוי בתיק המשפט וצורף לתגובת המשיבה, הזמנה לדיון נשלחה לכתובת המבקש ונמסרה לידי מיופה כוח; ואין מקום להטיל ספק בדבר המסירה, שעה שטענות המבקש לא גובו בראייה כלשהיא ונטענו בעלמא.

משאלו פני הדברים, לא שוכנעתי כי היתה הצדקה להיעדרו של המבקש מן הדיון שהתקיים בהיעדרו.

3

באשר לעילת הביטול שעניינה חשש לעיוות דין

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, בטענה לעיוות דין, צריכה להיות מלווה בתשתית ראייתית בעלת משקל המצביעה על פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה (רע"פ 2474/18 יואל גולדברג).

על פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין, ו"טענות כלליות וסתמיות בדבר קיומו של עיוות דין, מבלי להניח תשתית ראייתית בעלת משקל לתמיכה בטענה, לא יובילו, ככלל, לבטלותו של פסק הדין, בעילה זו", ו"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה" (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)).

בענייננו, אין בבקשה כל נימוק המצביע כי עלול להיגרם למבקש עיוות דין, ולא פורטו נימוקים כלשהם המצביעים על פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה.

בנסיבות אלה, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ט' ניסן תשע"ט, 14 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.