1

להלן נימוקי גזר הדין:

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה על תקנה 21 (ב) (1) שעניינה קיפוח זכותו של אדם אחר לשימוש מלא בדרך, בכך שחסם עם רכבו נתיב נהיגתו של רכב אחר אשר נמצא בתנועה.

מתחם עונשי נע בין קנס כגובה הברירה לבין 60 ימי פסילה באשר המדובר בהגדרה כללית של יסודות העבירה.

בגבולו הנמוך של המתחם העונשי יש למקם מקרים שהתרחשו בהסח הדעת או ללא יצירת הפרעה של ממש וברף הגבוה עבירות המאופיינות בבריונות דרכים, כגון, ניסיונו של נהג ל"הידחף" לתוך שיירה הזוחלת לאיטה וכו'.

2

בעובדה שהמחוקק בחר לסווג העבירה כברירת משפט, עומדת ההנחה שדי בקנס כספי כדי להעמיד נהג סביר על טעותו.

כמו כן, סובר המחוקק כי נהג סביר המשלב קנס ומחויב עפ"י שיטת הניקוד - יקבל על עצמו לעתיד להימנע מלעבור עבירה.

אין חולק על כך שמשעה שנפתח הליך שיפוטי בביהמ"ש, ומשמורשע הנאשם בדינו, אין ביהמ"ש כבול בגזר דינו לקנס כגובה הברירה המקורית.

טרם יבש הדיו מעל החלטת כב' בית המשפט העליון ברע"פ 10020/16 ברוך בן יוסף נ' מ"י בו ניתן תוקף לפסק דינו של בית המשפט לתעבורה אשר גזר על נאשם קנס בסך 1,500 ₪ , 14 ימי פסילה, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. הנימוק להחמרה בעונש היה ריבוי הרשעות קודמות, נימוק זה תקף בענייננו.

לעניין "מעמדה" של ברירת המשפט בעיני המחוקק, יש להפנות לדברי ההסבר (לתיקון מס' 9 ) לחוק סדר הדין הפלילי תשל"ז 1977, הצעת 1275 ט"ו בטבת תשל"ז 5.1.77, ההסדר אשר הפך את "ברירת הקנס" ל"ברירת משפט", יסודו ברצון המחוקק למניעת הצפת ביהמ"ש בתיק סרק וכן "להבטיח" שהמשפט יתנהל רק כאשר מוצדק לנהלו.

האירוע הנדון בפני, אינו נכנס לגדר הגדרה זו.

נהג הבוחר לשלם קנס כפי ברירת משפט ואינו יוזם פתיחת הליך שיפוטי - "נהנה" מכך שעברו התעבורתי אינו נחשף לעיני גורם שיפוטי.

בענייננו הציגו הצדדים הסדר "מסגרת" בו התביעה, הגבילה טיעונה העונשי לקנס כגובה הברירה ואילו הנאשם ביקש להפחית גובה הקנס.

עוד נמצאנו למדים כי התרחשות העבירה צולמה .

בנסיבות אלה, אציין כי אין כל הצדקה שיפוטית ליחד זמן לשמיעת ההליך ומקל וחומר, שעה שהמדובר בנאשם אשר בעברו עבירה זהה, חסד עשתה התביעה עם הנאשם שעה שהגבילה טיעונה העונשי לקנס כגובה הברירה בלבד.

ניתן היום, ט' אייר תשע"ט, 14 מאי 2019, במעמד הנוכחים

3

שם קלדנית: