1

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 22.5.19.

כנגד המבקש הוגש ביום 12.4.19 כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה ברכב כשתוקף רישיון הנהיגה פקע בתאריך 15.5.16 ועברו למעלה משנתיים מיום פקיעתו, עבירה מיום 23.3.19.

הזמנה לדין נמסרה לו עם מסירת הדו"ח, וישיבת הקראה נקבעה ליום 22.5.19, אך המבקש לא התייצב לדיון, ונשפט בהיעדרו, ונדון לקנס כספי, פסילה על תנאי, ופסילה בפועל לתקופה של 2 חודשים.

2

בבקשה מיום 5.12.19 טען הנאשם, כי נודע לו על פסק הדין רק ביום 10.11.19 כשהתחיל לסדר את רישיון הנהיגה; וכי משפחתו סובלת ממצב רפואי קשה, ואביו ואמו נכים מוכרים במוסד לביטוח לאומי; וכי אם היה יודע על מועד הדיון ו/או הוזמן כדין היה מתייצב, ואי התייצבותו לדיון הינה כתוצאה מטיפולו בהוריו הנכים; כי בכוונתו להסדיר חובותיו לצורך הסדרת רישיון נהיגה; ותשלום הקנס והפסילה פוגעים פגיעה ניכרת במשפחתו, והשארת גזר הדין על כנו גורמת לו לעיוות דין; ולמבקש סיכויי הגנה טובים דיים כדי להצדיק ביטול פסק הדין; ושלילת הזכות להשמיע את דבריו בבית המשפט תגרום לו לעיוות דין.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, כי לא הוכחה סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות, וכי המבקש אינו מפרט את סיכויי הגנתו, ואין עילה לביטול פסק הדין.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את מכלול הנסיבות, אינני מוצאת מקום לקבל את הבקשה.

דיון

על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש "אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

באשר לעילת הביטול שעניינה סיבה מוצדקת לאי התייצבות

הטענה כי המבקש לא זומן לדיון שהתקיים בעניינו משוללת כל יסוד. הזמנה לדיון נמסרה לנאשם במועד קבלת הדוח והוא אישר קבלת הדוח בחתימתו, כעולה מטופס אישורי מסירה המצוי בתיק בית המשפט. לא היה צורך בכל זימון נוסף והיה על המבקש להתייצב לדיון (עפת (חיפה) 46297-11-14 איסקוב אולג (11.12.14))

עם כל ההבנה למצב הרפואי של משפחתו של המבקש, אין בכך הצדקה לאי ההתייצבות לדיון או אי הגשת בקשה מתאימה שעה שלא הובאה אסמכתא לכך שאי ההתייצבות נבעה מהצורך ללוות את הוריו לטיפול או לביקור רופא באותו היום בו נקבע הדיון.

לפיכך, המבקש לא הוכיח סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון.

באשר לעילת הביטול שעניינה חשש לעיוות דין

3

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, בטענה לעיוות דין, צריכה להיות מלווה בתשתית ראייתית בעלת משקל המצביעה על פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה (רע"פ 2474/18 יואל גולדברג עו"ד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.07.2018)). על פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין, ו"טענות כלליות וסתמיות בדבר קיומו של עיוות דין, מבלי להניח תשתית ראייתית בעלת משקל לתמיכה בטענה, לא יובילו, ככלל, לבטלותו של פסק הדין, בעילה זו", ו"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה" (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)).

בענייננו, לבד מטענה כללית לקיומן של טענות הגנה והטענה לעיוות דין, לא נטענה טענה ולא הונחה תשתית ראייתית המצביעה על סיכויי הגנתו של המבקש, וודאי לא בעוצמה שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כדי לבסס עילה של חשש ממשי לעיוות דין; ולמעשה מן הבקשה עולה, כי הרישיון אינו בתוקף עקב חובות (סעיף 7 לבקשה).

גם העונש שהושת על המבקש סביר ואין בו כדי להקים חשש לעיוות דין נוכח נסיבות ביצוע העבירה בהן מדובר בפקיעה של כמעט 3 שנים, ונוכח עברו התעבורתי של המבקש, אשר לחובתו 14 הרשעות קודמות, אחרונה באותה עבירה.

ובאשר לטענת המבקש לאפשר לו להביא גרסתו בפני בית המשפט - אפנה לדברים שנאמרו בע"פ (מחוזי ירושלים) 9407/05 קינג אללה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 09.08.2005) :

"בית המשפט העליון פסק לא אחת, כי לנוכח ריבויים של מקרי אי ההתייצבות, במיוחד בתיקי תעבורה, יש לקבוע כי ברגע שהנאשם הוזמן כדין, ניתנה לו האפשרות להיות נוכח במשפטו ולנסות להוכיח את חפותו. ומשלא התייצב, אין לו אלא להלין על עצמו, ודי בכך כדי שיהיה לו יומו בבית המשפט (ראה למשל: רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל, תקדין (2004); רע"פ 5377/03 וג'די נ' מדינת ישראל, תקדין (2003); ר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 279 (1985))."

לאור כל האמור לעיל, הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר נדחית.

עיכוב הביצוע שניתן מבוטל בזאת.

ההחלטה תומצא לצדדים.

ניתנה היום, ג' טבת תש"פ, 31 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.