1

בפני בקשה חוזרת לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות, לאחר שניתנה החלטה מיום 11.7.21.

משניתנה החלטתי ביום 11.7.21, אין לאפשר הגשת בקשה חוזרת לצורך הוספת טענות חדשות שניתן היה להעלות בבקשה המקורית, ואף מבלי להתייחס כלל לבקשה ולהחלטה המקורית.

2

נפסק לעניין בקשה לביטול פסק דין, כי "הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק^-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש." (רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6)793); וכי, "בבקשה כגון דא ביחוד זו הסומכת על הטענה למניעת עיוות דין,  יש לשטוח את מלוא העובדות בהזדמנות הראשונה בפני ביהמ"ש, כן לצרף כל מסמך רלוונטי. הסתרת מידע ועובדות, עמימות  בתיאור או התחכמות בניסוח עלולות להוביל לדחיית הבקשה. ... נראה כי למערערת ידועות כל העובדות, ורק לאחר שבקשתה לביטול, חסרת הבהירות והכללית, נדחתה, היא טרחה לפנות בבקשה מפורטת הנתמכת בתצהיר בן זוגה וגם בראיה בעלת משקל. גם אם באותו שלב, עם הגשת בקשת הביטול, ראיה זו לא הייתה ברשותה לבטח הינה בשליטתה וניתן היה  להשיגה ולצרפה - כפי שנעשה מאוחר יותר בבקשת העיון. התחכמות זו תהיה בעוכרי המערערת, מעידה על חוסר תום לב בהתנהלותה, ושומטת היא את הבסיס תחת טענתה לעיוות דין. ועוד, לא ניתן להשלים עם התנהלות זו - הרי לא יתכן כי ככל ובקשה שהוגשה תידחה, אזי תפנה המערערת או כל מבקש אחר, בבקשה חוזרת שבגדרה יחשפו עוד נתונים ועובדות שהיו בידיעתה או בשליטתה מקודם, וכך הלאה עד אין סוף. מתן הכשר להתנהלות זו פירושה חתירה תחת עקרון סופיות הדיון  ותגרום להשחתת זמן שיפוטי לשווא." (עפ"ת (מחוזי חי') 10502-04-18 שירן בר טוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.05.2018), כב' השופט אברהים בולוס).

וכך בענייננו, היה על המבקשת להעלות בכתב בהזדמנות הראשונה, במסגרת בקשתה המקורית, את מכלול טענותיה, כולל אסמכתאות להן, ולצרף כל מסמך רלוונטי ותצהיר מטעמה התומך בבקשתה; ואין בהחלפת הייצוג עילה להגשת בקשה חוזרת, לאחר שהבקשה המקורית נדחתה בהחלטה חלוטה. לא ניתן להשלים עם התנהלות זו, שהרי לא יתכן כי ככל ובקשה שהוגשה תידחה, ויוחלף הייצוג, אזי יפנה ב"כ החדש בבקשה חוזרת שבגדרה יטענו עוד נתונים וטענות שהיו בידיעת המבקשת מקודם, תוך חתירה תחת עקרון סופיות הדיון ובזבוז זמן שיפוטי לשווא.

מעבר לצורך יצוין, כי לא זו בלבד שהבקשה נוגדת את סדרי הדין, אלא גם מבחינה עניינית, לא הוכח קיומו של חשש מהותי לעיוות דין שעה שהמבקשת לא הציגה אסמכתאות לביסוס טענתה, כי נהגה כשלצידה מלווה, ואף לא צירפה תצהיר תומך לבקשה; ולא הצביעה על שיקולים הנתמכים בתשתית ראייתית כלשהי שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כנדרש על פי הפסיקה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)).

בנסיבות אלה, הבקשה נדחית, אף בלא צורך בתגובת המשיבה.

ההחלטה תומצא לצדדים.

3

ניתנה היום, י"ט כסלו תשפ"ב, 23 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.