1

בהמשך לדיון שהתקיים הבוקר, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין.

ראשית, לעניין המסירה, הרי על פי אישור הדואר הזימון שנשלח לנאשם הוחזר בידי הדואר בצירוף הערה "לא נדרש". כפי שנקבע לא אחת המדובר בהמצאה כדין, אשר הנטל לסתור אותה הינו על הנאשם ועליו לעבור לשם כך "משוכה גבוהה", כפי שקבע בית המשפט העליון לאחרונה בעניין סאלם (רע"פ 8427/17).

טענת הסנגור כי קיימים אזרחים רבים בעלי שם דומה אין בה כדי לסתור את חזקת המסירה וזאת כאשר הזימון נשלח לכתובת הכוללת מספר תיבת דואר ולא הועלתה בפי הנאשם טענה כי מדובר בכתובת שגויה או חסרה.

2

לגופו של עניין טען הנאשם כי לא הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי, אלא עשתה זאת אשתו. כפי שנקבע בעניין סאלם הנ"ל, גם טענה זו כשלעצמה, אין בה כדי להצדיק אוטומטית את ביטול פסק הדין. בית המשפט חזר והפנה להלכות קודמות לפיהן תצהיר כללי של אדם המקבל אחריות לנהיגה ברכב, בלא הסבר כיצד הוא יכול לומר כי דווקא הוא שנהג בו במועד הרלוונטי אינו מספיק. כך גם במקרה דנן, אין בפי הנאשם ואשתו כל הסבר כיצד ידעו לומר בתצהיר מיום 2.2.18 כי דווקא האשה היא שנהגה ברכב שישה חודשים קודם לכן.

עוד יש לציין כי הנאשם ואשתו לא התייצבו לדיון, כך שלמעשה ספק אם ניתן לראות בתצהיריהם ככאלה שהוגשו בפועל, ומכל מקום בוודאי שלא עמדו למבחן בחקירה.

העונש שנגזר על הנאשם הינו של פסילה על תנאי קצרה וקנס שאינו עולה בהרבה על הקנס שנקבע בעבירה דומה וקלה של יותר מסוג ברירת משפט, כך שבוודאי לא ניתן לומר כי מבחינה זו נגרם לנאשם עיוות דין.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי כאמור לדחות את הבקשה.

ניתנה היום, כ"ט אייר תשע"ח, 14 מאי 2018.