1

בפני בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר המבקש לאחר שלא התייצב למשפטו.

בהתאם לחוק - סעיף 130 (ח) בחוק סדר הדין הפלילי:

" נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע".

2

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נגד מד"י, קבע בית המשפט העליון שני מבחנים ובהתקיים אחד מהם יהיה מקום לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם (המבחנים נגזרו מסעיף 130 (ח) בחסד"פ):
 הראשון - קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש למשפטו.
 השני - גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.

בית המשפט העליון ממש לאחרונה ברע"פ 8427/17 אמנון סאלם נגד מדינת ישראל חזר קבע וביסס את המבחנים לצורך הדיון בבקשה מסוג זה תוך שקבע כי רק בהתקיים אחד מהמבחנים לעיל יהיה מקום לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם.

בפרשה זו טוען ב"כ הנאשם כי בחר שלא להתייצב לאחר ששלח בקשת דחייה לפקס שאינו נכון.

מעבר לעובדה לפיה ההחלטה שלא להתייצב התקבלה ע"י ב"כ המבקש לפני שקיבל את החלטת בית המשפט בבקשה שלמעשה לא הגיע כלל לבית המשפט, הרי שהנאשם עצמו לא התייצב מבלי ששוחרר על ידי בית המשפט מחובת התייצבותו.

מעבר לעובדה כי אין כל הצדקה לאי ההתייצבות, לא ניתן כל נימוק המראה כי נגרם למבקש עיוות דין מעצם הרשעתו או מרף ענישתו.

בנסיבות אלה, לא מצאתי כל הצדקה לקבלת הבקשה ולכן היא נדחית.

ניתנה היום, י' סיוון תשע"ח, 24 מאי 2018, בהעדר הצדדים.