1

בפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 12.3.18 בה דחיתי את בקשתו של הנאשם לבטל פסק דין שניתן נגדו בהיעדרו.

על אף שאין בנמצא הליך של עיון חוזר בהחלטה והדרך להשיג עליה היא בערעור, מצאתי לנכון בכל זאת להתייחס לדברים לגופו של עניין.

רקע והליכים קודמים

בתאריך 13.2.18 היתה קבועה הקראה בתיק שבנדון ולאחר שהנאשם, אשר זומן כדין (ואינו טוען אחרת), לא התייצב , הוא נדון בהיעדרו (להלן: "פסק הדין").

2

בתאריך 11.3.18 הגיש הנאשם בקשה לביטול פסק הדין, באמצעות עו"ד שלומי לוי, בה טען כי התיק "התפספס" בין עורכי הדין שהיו אמורים להופיע מטעמו- עו"ד גיל משה ועו"ד ראפת אסדי וכן הוסיף וטען כי הוא כופר במיוחס לו תוך שהפנה לכשלים נטענים בראיות.

בתאריך 12.3.18 דחיתי את בקשתו של הנאשם לביטול פסק הדין תוך שחזרתי על ההלכה הקובעת כי טעות של עורך הדין אינה מצדיקה את אי ההתייצבות ואף קבעתי כי אין חשש לעיוות דין, תוך שהתייחסתי לדבריו של הנאשם במסגרת תגובתו לדו"ח, דברים המהווים ראשית הודיה.

טענות המבקש

בבקשתו הנוכחית, שהוגשה באמצעות עו"ד אסדי, מציין ב"כ של המבקש כי מדובר בטעות יחידה וחד פעמית שאינה מאפיינת את דרך התנהלותו ואף מבקש להסביר את דבריו בתגובתו לדו"ח תוך שטוען כי אמר את הדברים על מנת להפיס את דעתו של השוטר על מנת שהאחרון יוותר לו והוסיף וטען כי הרכב לא היה "בתנועה" כפי הנדרש בלשון החוק. כן מבקש ב"כ הנאשם, אף לפנים משורת הדין, להורות על ביטול פסק הדין תוך הטלת הוצאות אישיות עליו.

דיון והכרעה

לאחר ששבתי ובחנתי את שתי הבקשות, כמו גם את הודעת תשלום הקנס, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כאמור בהחלטתי מיום שגגה אשר גרמה לאי התייצבות, אם מצדו של הנאשם ואם מצדו של בא-כוחו, אינה עילה לביטול פסק דין וחזר על זאת רק לאחרונה בית המשפט העליון, במותב תלתא במסגרת רע"פ 8427/17 מ"י נ' סאלם (פורסם בנבו), כאשר ציין, בין היתר:

"טענה לפיה מועד הדיון נשתכח מהמבקש, ולפיכך הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, נדחתה תוך קביעה, כי "שיכחה של מועד הדיון אינה מהווה סיבה מוצדקת לביטול פסק הדין וקיום דיון נוסף" (ע"פ 5377/03 ג'מאל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (29.6.2003), וראו גם, רע"פ 3518/15 מלקמו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.4.2017); רע"פ 2673/11 זימנר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.4.2011))".

מעבר לאמור לעיל, שבתי ובחנתי את הכשלים הנטענים ולא מצאתי כי יש בהם כדי להצדיק את ביטולו של פסק הדין. ודוק טענות אלה יכול ותהיינה טובות להליך העיקרי אך אין בהן את הפוטנציאל הממשי לשינוי התוצאה המצדיק פתיחתו של ההליך מחדש.

בעניין החשש לעיוות דין, צוין לאחרונה בעניין סאלם הנ"ל כדלהלן:

3

"ניתן אם כן לקבוע, בשינויים המחוייבים, כי גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. וכפי שהובהר בע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.9.2007):

"המונח 'עיוות דין' פורש בפסיקתו של בית משפט זה כמקרה שבו תוצאת המשפט היתה יכולה להיות שונה עקב פגם מסוים שנפל בהליך... או כמקרה שבו נפל בהליך פגם פרוצדוראלי כה חמור היורד לשורשו של עניין עד שקמה חזקה שנגרם עיוות דין ללא צורך בהצבעה על קשר סיבתי בין הפגם לתוצאה" (שם, בפסקה 7).

...

לסיכום, על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

המבקש טוען בבקשתו המקורית לכשלים ותהיות בחומר הראיות אשר אין בהם מסה ראייתית מספיקה שתשלול את אשמתו של הנאשם, במיוחד לאור אמרותיו המפלילות המצוינות בדבריו, דברים אותם הוא אינו מכחיש ורק מנסה לשוות להם משמעות אחרת בבקשתו הנוכחית. דבריו של הנאשם, בתגובתו לדו"ח מהווים ראשית הודיה ואף למעלה מכך והניסיון לשוות להם כוונה שונה אינו מצדיק ביטולו של פסק הדין.

זאת ועוד, בניגוד לנטען בבקשה הנוכחית, עיון בהודעת הקנס מלמדת כי הרכב היה בתנועה תוך שרושמת הדו"ח ציינה "נראה כי עושה בו שימוש תוך כדי תנועה".

לאור כל האמור לעיל, אני שב ודוחה את בקשתו של הנאשם לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרו.

ניתנה היום, י"ז אייר תשע"ח, 02 מאי 2018, בהעדר הצדדים.

4

זכות ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי בחיפה.