1

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות המבקש ביום 13.2.2019.

המבקש קיבל דו"ח מסוג ברירת משפט המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות מעל למותר בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 שתועדה באמצעות מצלמת מהירות מסוג א/3 בתאריך 24.9.2017.

המבקש ביקש להישפט על העבירה והדיון בעניינו נקבע ליום 13.2.2019.

ביום הדיון לא התייצב המבקש בבית המשפט, נשפט בהעדרו ונגזר עליו הקנס המקורי בסך 750 ₪.

2

טענות הצדדים

טענות המבקש

המבקש טען כי שירות חלוקת הדואר באזור מגוריו אינו תקין וכי לא קיבל הזמנה לדין. לטענתו נודע לו אודות גזר הדין כאשר קיבל דרישה לתשלום חוב מהמרכז לגביית קנסות.

לטענת המבקש בקשתו להישפט נובעת מהחשיבות באי קבלת הנקודות לצד העבירה המיוחסת לו, שכן הוא משמש כנהגה האישי של זוגתו שחולה במחלה קשה.

טענות המשיבה

המשיבה טענה כי ההזמנה לדיון נשלחה כדין אל כתובתו של המבקש אותה ציין בבקשתו להישפט, אך דבר הדואר חזר בציון הסיבה "לא נדרש". משכך, לטענת המשיבה אין למבקש אלא להלין על עצמו.

לטענת המשיבה, לא נגרם למבקש עיוות דין, שכן לפנים משורת הדין השית עליו בית המשפט את הקנס המקורי.

המשיבה הוסיפה כי הניקוד הנלווה לעבירה מצוי בסמכות משרד הרישוי ומכל מקום הפחתת נקודות אינה מהווה עילה לשינוי סעיף האישום.

דיון והכרעה

סעיף 130 (ח) לחסד"פ קובע, כי נאשם שאינו מתייצב למשפטו ונדון בהעדרו רשאי לבקש ביטול פסק דין, אולם יהיה עליו להוכיח אחד משני תנאים חלופיים. תנאי אחד הוא כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו והתנאי השני הוא כי ביטול פסק הדין דרוש כדי למנוע עיוות דין.

ולעניין זה ראו רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (29.12.09) בו נקבע כי:

"לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ואין לאפשר ניצולה לרעה. היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין כשם שמורה סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982".

קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש

3

המבקש טען כי שירות חלוקת הדואר באזורו אינו תקין ומאחר שלא קיבל את ההזמנה לדין לא התייצב לדיון.

בעבירות קלות, קובעת תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974 :

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

משהוכח כי נשלח דואר רשום אף בהעדר אישור מסירה או אישור שאינו ממולא כדין, רואים אותו כמי שהגיע למענו תוך 15 יום מיום שנשלח (עפ"ת (ב"ש) 47513-02-17 בולנדי נ' מדינת ישראל, מיום 21.5.17, עפ"ת (חי') 67571-03-18, אפשטיין נ' מדינת ישראל, מיום 25.4.18 , רע"פ 106/15 עו"ד קריב נ' מדינת ישראל, מיום 20.1.15).

גם בעפ"ת 62391-02-19 סויטי נ' מדינת ישראל מיום 16.5.2019 נקבע כי על מנת לבסס את חזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א לתקנות די להראות כי נשלחה לנמען הזמנה בדואר רשום.

דהיינו אם הוכיחה המשיבה, כי שלחה את ההודעה בדואר רשום כדין חזקה שההודעה נשלחה כדין ועל המבקש מוטל הנטל להפריך חזקה זו.

על פי אישור המסירה, שנמצא בתיק בית המשפט ושצורף לתגובת המשיבה, ההזמנה לדין נשלחה לכתובתו של המבקש אותה ציין בבקשתה להישפט, "שלומציון 7, ירושלים", וחזרה בציון ההערה "לא נדרש".

דבר הדואר "לא נדרש" על ידי המבקש. דהיינו מדובר במצב בו ההודעה לסור לסניף הדואר ליטול את דבר הדואר נשלחה לכתובתו של המבקש אך הוא לא ניגש לקבלה. במצב זה יחשב המבקש כמי שההודעה הומצאה לו כדין ועליו הנטל להוכיח כי לא קיבלה את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו (עפ"ת (חי') 20229-12-17 חזן נ' מדינת ישראל מיום 2.1.18 ורע"פ 3698/17 יוספוב נ' מדינת ישראל מיום 7.5.17).

4

טענתו הכללית של המבקש לפיה לא קיבל לידיו את ההזמנה לדין בשל שירותי חלוקת דואר לקויים באזורו אינה נתמכת בראיה או באסמכתא ואינה עומדת בנטל ההוכחה הדרוש להוכיח כי לא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו. טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר וסתירתה של חזקה המסירה טעונים ראיה ותימוכין בחומר ממשי ולא ייעשו על-ידי העלאת טענות בעלמא (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם מיום 25.3.2018).

בנסיבות אלה אני קובעת כי ההזמנה לדין הומצא למבקש כדין ולא הוכחה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו.

חשש לעיוות דין

המבקש לא כפר בביצוע העבירה אך טען בבקשתו כי קיימת מבחינתו חשיבות באי קבלת הנקודות הנלוות לעבירה בה הורשע, שכן הוא משמש כנהגה האישי של זוגתו שחולה במחלה קשה. הניקוד שנרשם על ידי רשות הרישוי אינו חלק מגזר הדין ואינו מהווה עיוות דין המצדיק ביטול פסק הדין.

בנוסף, חרף עברו התעבורתי של המבקש ועל אף בקשת המשיבה להשית כפל קנס הושת עליו הקנס המקורי בלבד. בנסיבות אלה אני סבורה כי מדובר בענישה מידתית וסבירה.

לפיכך אני קובעת כי אי ביטול פסק הדין לא יגרום לחשש לעיוות דין.

לנוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית.

לפנים משורת הדין מורה על ביטול תוספת פיגורים. המבקש ישלם את הקנס עד ליום 2.11.19.

מזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, א' אלול תשע"ט, 01 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.