1

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 28.11.18.

כנגד המבקש הוגש ביום 10.10.18 כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה ברכב עליו נמסרה הודעת אי-שימוש בניגוד לתקנה 308(ד) לתקנות התעבורה.

הזמנה לדין נמסרה לו עם מסירת הדו"ח, וישיבת הקראה נקבעה ליום 28.11.18, אך המבקש לא התייצב לדיון, ונשפט בהיעדרו, ונדון לקנס כספי, פסילה על תנאי, ופסילה בפועל לתקופה של 3 חודשים.

בבקשה מיום 3.4.19 טען המבקש, כי אי התייצבותו לדיון נבעה מכך שהיה חולה ומרותק למיטה; וכי הוא מכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטוען שלא ביצע את העבירה המיוחסת כלל. לבקשה צורף אישור מחלה שהופק ביום 9.12.18.

2

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, כי אין כל נסיבה המצדיקה ביטול פסק הדין; וכי האישור הרפואי הוצא ביום 9.12.18 בעוד הנאשם נדון ביום 28.11.18.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את מכלול הנסיבות, אינני מוצאת מקום לקבל את הבקשה.

דיון

על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש "אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

בפתח הדברים ייאמר, כי המבקש לא טרח לבסס כל תשתית עובדתית שעל יסודה ניתן לקיים את הדיון בענייננו, שעה שלא צירף כנדרש תצהיר ערוך כדין התומך בבקשה ומהווה את העובדות שבבסיס הבקשה, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה, בהעדר תשתית עובדתית נתמכת בתצהיר מטעם המבקש. ראה רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6)793, ורע"פ 2474/18 יואל גולדברג, עו"ד נ' מדינת ישראל [26.7.18].

יתרה מכך, פסק הדין מיום 28.11.18, על פי אישור מסירה המצוי בתיק בית המשפט, הומצא למבקש ביום 8.12.18, כך שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה כ- 4 חודשים ממועד הידיעה אודות פסק הדין, שיהוי נוסף שיש בו כדי לבסס דחייתה של הבקשה בענייננו.

מעבר לדרוש, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה, כפי שאפרט להלן.

באשר לעילת הביטול שעניינה סיבה מוצדקת לאי התייצבות

המבקש לא הוכיח סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון.

נפסק, כי אישור מחלה שהופק לאחר הדיון ומתייחס בדיעבד ליום הדיון ללא פירוט המניעה הרפואית להתייצבות, אינו יכול להועיל למבקש, והמבקש אף לא הציג סיבה מוצדקת למניעתו לפעול לדחיית הדיון טרם הדיון (ראו רע"פ 7709/13 בעניין סאסי; ורע"פ 7122/07 בעניין טהא חיר).

וראו גם ע"פ (מחוזי ירושלים) 9073/05 אבו סנינה נאסר אלד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.04.2005) -

3

"במקרה דנן, המערער חלה כיומיים לפני מועד הדיון, שהיא לכאורה סיבה מוצדקת, אך מצד שני, היתה לו אפשרות ושהות לפנות לבית המשפט בבקשה לדחות את הדיון. משלא עשה זאת, כאמור, אין לו אלא להלין על עצמו. יתרה מכך, אין בעובדה שלא היה מיוצג באותו הזמן כדי להשפיע על קביעה זו, שהרי כל אדם מן היישוב, הגם שאינו עורך דין, יודע שאי הופעתו בבית המשפט תגרור אחריה תוצאות. מכאן, לא השתכנעתי שהיתה סיבה מוצדקת להיעדרות. בנוסף, לא השתכנעתי שדחיית הערעור תגרום למערער עיוות דין."

וכך בענייננו, המבקש חלה יום לפני מועד הדיון, כך שהיתה לו האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה לדחות את מועד הדיון, ומשלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו; ואין בכך סיבה מספקת המצדיקה את ביטול פסק הדין.

באשר לעילת הביטול שעניינה חשש לעיוות דין

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, בטענה לעיוות דין, צריכה להיות מלווה בתשתית ראייתית בעלת משקל המצביעה על פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה (רע"פ 2474/18 יואל גולדברג).

על פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין, ו"טענות כלליות וסתמיות בדבר קיומו של עיוות דין, מבלי להניח תשתית ראייתית בעלת משקל לתמיכה בטענה, לא יובילו, ככלל, לבטלותו של פסק הדין, בעילה זו", ו"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה" (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)). וראו גם רע"פ 8604/15 ג'ורג' חנא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.12.2015).

בענייננו, לבד מהכחשה כללית של המיוחס וטענה שלא ביצע העבירה, לא נטענה טענה ולא הונחה תשתית ראייתית המצביעה על סיכויי הגנתו של המבקש, וודאי לא בעוצמה שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כדי לבסס עילה של חשש ממשי לעיוות דין.

גם העונש שהוטל על הנאשם הינו עונש הפסילה המינימאלי שנקבע בחוק לעבירה בה הורשע, כך שלא נגרם עוול גם מבחינה זו.

בכלל נסיבות אלה, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"ט, 12 מאי 2019, בהעדר הצדדים.