בית משפט השלום לתעבורה בירושלים

תת"ע 4149-12-20 מדינת ישראל נ' שיטרית

בפני כבוד השופטת שרית זוכוביצקי-אורי

רחל טובה שיטרית

המבקשת

נגד

מדינת ישראל

                                              המשיבה

החלטה

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות המבקשת בתאריך 29.12.20.

1.       כנגד המבקשת הוגש כתב אישום, המייחס לה עבירה נהיגה ברכב מסוג אאודי שמספר הרישוי שלו 83-847-501 בדרך עירונית המסומנת בתמרור 426 במהירות 121 קמ"ש העולה על המהירות של 80 קמ"ש הרשומה בתמרור, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

2.       ביום הדיון לא התייצבה המבקשת בבית המשפט, ומשכך נשפטה בהעדרה והוטלו עליה העונשים הבאים: פסילה מלנהוג או לקבל רישיון נהיגה למשך 14 ימים, פסילה על תנאי של שלושה חודשים למשך 3 שנים וקנס בסך 1,500 ₪.

טענות הצדדים

טענות המבקשת

3.                   לטענת המבקשת, אישור המסירה חזר בציון ההערה: "לא ידוע במען" ומשכך, לא בוצעה מסירה כדין.

4.                   המבקשת כפרה בביצוע העבירה המיוחסת לה, וטענה כי לא היא נהגה ברכב בעת ביצוע העבירה. כמו כן טענה כי יש מקום לבטל את פסק הדין כיוון שמדובר במהירות של 1 קמ"ש מעל ברירת המשפט.

טענות המשיבה

5.       המשיבה טענה כי ההזמנה לדין נשלחה לכתובתה העדכנית של המבקשת במרשם האוכלוסין וחזרה עם חותמת "לא נדרש" על כן יש לראות בכך, מסירה כדין

6.       המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות כיון שהמבקשת לא הציגה בבקשתה כל טעם נוסף לאי התייצבותה לדיון ובנסיבות אלה גם לא יגרם לה עיוות דין.

דיון

7.       סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע כי באין הוראה אחרת בחוק, דרך המלך בהליכים פליליים מורה על קיום דיון בעניינו של נאשם. כדברי כב' השופט שהם בע"פ 1903/99 חסין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 7.04.08):

"העיקרון המנחה בהליכים פליליים- אשר יש הסבורים כי ניתן לו אף מעמד חוקתי- הוא כי דיון יתקיים בנוכחות הנאשם, נוכחות זו דרושה לשם קיומו התקין של המשפט כמו גם לשם מראית פני הצדק והבטחת אמון הציבור בהגינות ההליך הפלילי".

8.       לכלל זה קיימים מספר חריגים שאחד מהם מעוגן בסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") הקובע כי בעבירות הקלות המוגדרות בו, ניתן לדון את הנאשם שלא בפניו, ככל שבית המשפט סבור כי לא ייגרם לו בכך עיוות דין.

9.       כאשר נאשם הוזמן לדיון כדין ואינו מתייצב רואים אותו כמודה בעובדות הנטענות בכתב האישום.

10.   סעיף 130 (ח) לחסד"פ קובע כי נאשם שאינו מתייצב למשפטו ונדון בהעדרו רשאי לבקש ביטול פסק דין, אולם יהיה עליו להוכיח אחד משני תנאים חלופיים. תנאי אחד הוא כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו והתנאי השני הוא כי ביטול פסק הדין דרוש כדי למנוע עיוות דין.

11.   ולעניין זה ראו רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 29.12.09) בו נקבע כי:

"לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ואין לאפשר ניצולה לרעה. היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין כשם שמורה סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982".

העדר תצהיר

12.   הבקשה לא נתמכה בתצהיר ערוך כדין, ועל כן דינה להידחות על הסף מטעם זה בלבד (רע"פ 9412/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(6) 793,802, עפ"ת 39093-08-20 שושן פיטון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 24.04.18)).

13.   למעלה מן הצורך אדון ביתר טענות המבקשת.

קבלת ההזמנה לדין וקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקשת

14.   בעבירות קלות, קובעת תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 :

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

15.   משהוכח כי נשלח דואר רשום אף בהעדר אישור מסירה או אישור שאינו ממולא כדין, רואים אותו כמי שהגיע למענו תוך 15 יום מיום שנשלח (עפ"ת (ב"ש) 47513-02-17 בולנדי נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו 21.05.17), עפ"ת (חי') 67571-03-18, אפשטיין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 25.04.18), רע"פ 106/15 עו"ד קריב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 20.01.15)).

16.   גם בעפ"ת 62391-02-19 סויטי נ' מדינת ישראל(לא פורסם), נקבע כי על מנת לבסס את חזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א לתקנות די להראות כי נשלחה לנמען הזמנה בדואר רשום.

17.   דהיינו, אם הוכיחה המשיבה כי שלחה את ההודעה בדואר רשום כדין, חזקה שההודעה נשלחה כדין ועל המבקש מוטל הנטל להפריך חזקה זו.

18.   על פי אישור המסירה, שצורף לתגובת המשיבה, ההזמנה לדין נשלחה לכתובתה של המבקשת "דרך ירושלים 18 קרית עקרון", בציון ההערה "לא נדרש" ולא כפי שטען ב"כ המבקשת "לא ידוע במען".

19.   דבר הדואר "לא נדרש" על ידי המבקשת, דהיינו מדובר במצב בו ההודעה לסור לסניף הדואר ליטול את דבר הדואר נשלחה לכתובתה של המבקשת אך היא לא ניגשה לקבלה. במצב מעין זה תחשב המבקשת כמי שההודעה הומצאה לה כדין ועליה הנטל להוכיח כי לא קיבלה את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בה(עפ"ת 20229-12-17 חזן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 2.01.18) ורע"פ 3698/17 יוספוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 7.05.17)).

20.   המבקשת לא טענה שכתובתה שונה מהכתובת אליה נשלחה ההזמנה לדין ואף לא עמדה בנטל הנדרש להוכיח כי לא קיבלה את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בה.

21.   בנסיבות אלה אני קובעת כי ההזמנה לדין הומצאה למבקשת כדין ולא הוכחה סיבה מוצדקת לאי התייצבותה לדיון.

האם קיים חשש לעיוות דין

22.   גם במצב בו לא קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבותה של המבקשת ניתן לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדרה ובלבד שהדבר דרוש לשם מניעת עיוות דין (רע"פ 6165/17 סעדא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 24.04.18)).

23.   ככלל, ביטול פסק דין שניתן בהיעדרו של נאשם בשל החשש לעיוות דינו יעשה לאחר שהצביע על שיקולים כבדי משקל העשויים להביא לשינוי תוצאות פסק דינו (רע"פ 1911/18 עמיד גיש נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו 27.05.18)).

24.   המבקשת כפרה בביצוע העבירה וטענה כי היא משוכנעת שאחר נהג ברכב בעת ביצוע העבירה.

אחר נהג ברכב

25.   ההלכה היא כי עילה זו אינה מצדיקה את ביטול פסק הדין.

ברע"פ 7709/13 שמעון סאסי נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו 28.11.13) קבע בית המשפט העליון כי:

"...טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, איננה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו".

וכן ברע"פ 7018/14 מיכאל טיטלבאום נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו 30.10.14) נקבע כי:

"גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נדרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו 26.03.14); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו 27.12.11))".

26.   טענה זו נבחנה מספר רב של פעמים בערכאות השונות אשר קבעו בהחלטותיהן כי טענת "אחר נהג ברכב" אינה מבססת חשש לעיוות דין וכי ואין לראות בטענה זו כ"נימוק מיוחד", בהתאם לסעיף 230 לחסד"פ או כטענה שמקימה חשש לעיוות דין .

27.   גם במקרים בהם קיימת תשתית ראייתית מוצקה לפיה אדם אחר ביצע את העבירה ולא הנאשם עצמו, זאת בהסתמך על תצהירו של אחר המודה בנהיגה ברכב בזמן ביצוע העבירה שהינה ראייה מוצקה ובעלת משקל, אין קבלת הבקשה בדבר ביטול פסק הדין מוצדקת (רע"פ 7839/08 שמעון קורנפלד נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו 10.11.08); רע"פ 9540/08 עופר מוסברג נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו 8.01.09); רע"פ 222/13 מחמוד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 17.01.13)).

28.   המבקשת לא צירפה לבקשתה תצהיר או אסמכתא המבססת את טענתה כי אחר נהג ברכבה במועד ביצוע העבירה ואף לא נקבה בשמו . גם אם הייתה מוכחת טענת המבקשת כי הדו"ח ניתן במהלך שימושו של אחר, אין בכך משום עיוות דין המצדיק קבלת הבקשה.

29.   יתרה מכך גם אם הייתה המבקשת מעלה טענות של ממש להגנתה מוטלת על בית המשפט חובה לבחון אותן בזהירות של ממש. קבלת טענה זו משמעותה כי כל מי שיש לו הגנה טובה יכול שלא להופיע לדיון שנקבע בעניינו ולאחר הרשעתו וגזירת דינו יוכל לגרום לביטולו של גזר הדין (ע"פ 2119/02 כהן עופר נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו 14.04.02), רע"פ 1773/04 אלעוברה אסמעיל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 23.02.04)).

30.   משכך, אני קובעת כי טענת המבקשת לפיה אחר נהג ברכב ביום ובשעת ביצוע העבירה אינה מהווה עיוות דין המצדיק את ביטול פסק הדין.

31.   המבקשת נוהגת משנת 2018 . בפרק זמן קצר זה, צברה המבקשת שלוש הרשעות קודמות. המבקשת נהגה במהירות של 41 קמ"ש מעל המהירות המותרת. נוכח המהירות הגבוהה ועברה התעבורתי של המבקשת אני סבורה כי העונשים שהוטלו עליה אינם מהווים עיוות דין המצדיק את קבלת הבקשה.

שיהוי בהגשת הבקשה

32.    מדובר בבקשה המוגשת בשיהוי ניכר וזאת ללא נימוק המצדיק זאת ודין הבקשה להידחות גם בשל כך (השוו: רע"פ 1896/18 הדני נ' מדינת ישראל[והאסמכתאות שם](פורסם בנבו 10.05.18)).

לנוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית.

מזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.