1

לפני בקשה חוזרת לביטול פסק דין שהוכתרה כך: "המשך לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש".

ביום 17.5.18 ניתן פסק דין בעניינו של המבקש עקב אי התייצבותו לדיון. סנגורו של המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 24.6.20. על החלטה זו לא הוגש ערעור ולמעשה פסק הדין בעניינו של המבקש הפך חלוט. בהקשר לטענתו (הסתמית) של המבקש לקיום של "כשלים" בחומר החקירה צוין בהחלטה כי היה על המבקש להניח "תשתית בעלת משקל" לתמיכה בטיעון כי קיים חשש לעיוות דינו של המבקש.

כאמור, ערעור על ההחלטה לא הוגש. עם זאת, נראה כי המבקש וסנגורו ממאנים להשלים את רוע הגזירה ובוחרים הם להלאות את בית המשפט בסדרה ארוכה של בקשות מבקשות שונות. תכלית בקשות אלה היא אחת: לבצע "מקצה שיפורים" ולהשלים בגדרן של הבקשות את אשר החסיר המבקש בבקשתו המקורית לביטול פסק דין.

כעת מונחת לפני בקשתו האחרונה (לפי שעה) של הסנגור. בקשה זו הוכתרה כ"המשך לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש". לבקשה לא צורף תצהיר. צורפה תרשומת המציינת כשלים בחומר הראיות.

התביעה מתנגדת לבקשה.

דיון והכרעה

2

גם דינה של בקשה זו, כקודמותיה, להידחות.

אפתח ואומר כי בעל דין המגיש בקשה לביטול פסק דין חייב לרכז בבקשתו את כלל הטענות המבססות, לשיטתו, חשש לגרימת עיוות דין. בעל דין אינו רשאי לנקוט בעניין זה בשיטת "הסלאמי": להמתין להחלטת בית המשפט בבקשתו, ואז -וככל שבקשתו נדחית - להעלות מפעם לפעם טענות נוספות שלא הועלו בבקשה המקורית כיד הדמיון הטובה עליו, בתקווה שאם הבקשה המקורית לביטול פסק דין לא השיגה את התוצאה המקווה יצליחו הבקשות העוקבות לעשות כן ולהביא, בדרך לא דרך, לביטול פסק הדין. מדובר במקצה שיפורים נפסד חסר כל בסיס בדין.

בהתאם, גם דינה של בקשה זו להידחות. זאת, בין משום שהכרעתי בבקשה המקורית לביטול פסק דין שעליה לא טרח הסנגור לערער ופסק הדין הפך חלוט על כל המשתמע מכך ובין משום שלא ברור מן התרשומת המצורפת מי ערך אותה, מתי נערכה ואיזה חומר חקירה היה לנגד עורך התרשומת בעת רישומה. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע את ערכה של התרשומת וממילא לא ניתן לקבוע על בסיסה כי היא מקימה חשש שדחיית בקשת המבקש לביטול פסק הדין עשויה לגרום לעיוות דין.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, א' טבת תשפ"א, 16 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.