1

לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר ביום 19.05.22.

המבקש, באמצעות בא כוחו, טוען כי מעולם לא קיבל הזמנה להתייצב לדיון.

עוד נטען, כי ככל שפסק הדין יוותר על כנו, הדבר יהווה פגיעה ברישיון הנהיגה של המבקש, וזאת בשל אמצעי תיקון שהוטל עליו ע"י משרד הרישוי, וכפועל יוצא מכך - תפגע פרנסתו.

המשיבה, בתגובתה, התנגדה למבוקש.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

2

בתיק בית המשפט סרוק אישור מסירה של הזימון לדיון אשר חזר בציון "לא נדרש".

המבקש לא טען דבר נגד אישור המסירה לעיל. לפיכך, חזקת המסירה הנקובה בתקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 לא נסתרה.

המבקש טוען כי ככל שפסק הדין יוותר על כנו, ייגרם לו עיוות דין, שכן יוטל עליו אמצעי תיקון ע"י משרד הרישוי והדבר יפגע בפרנסתו.

ראשית, המבקש לא הציג כל אסמכתא התומכת בטענה זו.

שנית, נקבע זה מכבר, כי הרצון להתחמק מהסנקציה המוטלת ע"י משרד הרישוי, כשלעצמו, אינו מגבש פרמטר של עיוות דין (ראה בעניין זה עפ"ת 5570-10-18 פרי נ' מדינת ישראל). כך גם לגבי הפגיעה בפרנסה (בעניין זה אפנה לרע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם ואח').

זאת ועוד, בתיק בית המשפט סרוק אישור המסירה של פסק הדין, אשר נמסר לידי המבקש ביום 02.06.22. מכאן, טענת המבקש לפיה נודע לו לראשונה על פסק הדין עת פנה לרשות הרישוי איננה יכולה להתקבל. בנוסף, הדין קובע פרק זמן של 30 ימים מרגע היוודע דבר פסק הדין ועד להגשת בקשות דוגמת זו המונחת לפניי, ובמידה ומוגשת בקשה במועד מאוחר יותר- יש לקבל את הסכמת התביעה. במקרה זה תגובת התביעה מלמדת כי איננה מסכימה למבוקש.

בנסיבות לעיל ולנוכח העובדה כי הבקשה שלפניי הוגשה בחלוף המועד הנקוב בדין וכן לנוכח היעדר הסכמת המשיבה, הנני מורה על דחיית הבקשה.

לפנים משורת הדין, מורה על ביטול תוספת הפיגורים.

הקנס המקורי ישולם עד ולא יאוחר מיום 30.11.22.

ההחלטה תומצא לצדדים ולמרכז לגביית קנסות.

ניתנה היום, י"א אלול תשפ"ב, 07 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.