לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות ביום 28.09.22 (להלן: "פסק הדין").

המבקשת, באמצעות בא כוחה, טוענת כי לא קיבלה את הזימון לדיון ולכן לא התייצבה.

עוד נטען, כי הזימון נשלח לאדם אחר, וכי ייגרם למבקשת עיוות דין ככל שפסק הדין יוותר על כנו.

המשיבה התנגדה למבוקש.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

בתיק בית המשפט סרוק אישור מסירה של הזימון לדיון, על גביו נקובים פרטי בא כוח המבקשת, אשר למענו נשלח הזימון. לעניין זה אפנה לעפ"ת 54478-01-20 מגיס משה מאור נ' מדינת ישראל. יצוין כי הזימון חזר בציון העילה "לא נדרש". נתון זה מבסס את הנדרש עפ"י תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי.

מכאן, כי הזימון לדיון נשלח אמנם לא למבקשת עצמה אלא לבא כוחה, אולם הדבר עולה כדי המצאה כדין, כאמור לעיל. ומכאן- אין בכך כדי לקבוע כי אי התייצבותה לדיון אינה נעוצה בה.

המבקשת אומנם טענה כי ייגרם לה עיוות דין ככל שפסק הדין יוותר על כנו, אלא שהמדובר בטענה כללית ולא מפורטת, וככזו היא אינה מגבשת את הפרמטר של חשש מעיוות דין. לעניין זה אפנה לרע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם ואח'.

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

פסק הדין שניתן ביום 28.09.22 יוותר על כנו.

הקנס שהוטל ישולם עד ולא יאוחר מיום 19.03.23.

ההחלטה תומצא לצדדים ולמרכז לגביית קנסות.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשפ"ג, 22 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.