1

בהמשך להחלטה מיום 26.11, הגישה הנאשמת בקשה מתוקנת לביטול פסק הדין.

אני "מודה" לנאשמת על שהיא מסבירה לי חוקי התנועה בישראל. תנוח דעתה של הנאשמת כי החוק מוכר לי היטב, לרבות הגבלת המהירות במקום האכיפה הספציפי לגביו כבר הוגשו בפניי ראיות.

טענת הנאשמת כי מדובר בכביש "מהיר" בו המהירות המותרת היא 110 קמ"ש, אינה נכונה.

כפי שהתברר בפניי בתיקים קודמים, תמרור המורה על סוף הדרך המהירה מוצב בק"מ 61.2 בכביש זה, דהיינו כ - 5 ק"מ ממקום האכיפה. בהמשך קיים תמרור המגביל את מהירות הנסיעה ל - 100 קמ"ש, ותמרור המבטל זאת מוצב בק"מ 59, 3 ק"מ לפני מקום האכיפה.

צודקת הנאשמת בטענה כי אין במקום תמרור המגביל את המהירות ל - 90 קמ"ש. עם זאת, אין צורך בתמרור כזה. הגבלת מהירות ל - 90 קמ"ש בדרך בינעירונית "רגילה" שאינה דרך מהירה קבועה בחוק.

2

אף הטענה כי יש לאפשר חריגה של 10% מהמהירות המותרת אינה יכולה להתקבל מקום שהחריגה של הרכב במקרה זה היא של יותר מ - 30%.

גם הטענה כי הקנס בסך 6,000 ₪ הינו "מופרך" לא יכולה להתקבל. על פי החוק כאשר מדובר בחברה בע"מ, כמו במקרה דנן, יש לקבוע קנס גבוה בשיעור של פי ארבעה מהקנס המוטל על נהג "בשר ודם".

העונש על נהג במהירות זו הינו כיום של קנס בשיעור של 1,500 ₪, ולפיכך נקבע קנס בשיעור של פי ארבעה לנאשמת.

אשר על כן, אין מקום לביטול פסק הדין. אם סבורה הנאשמת כי הקנס גבוה מדי, עליה להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.

לפנים משורת הדין, ובאופן חריג, אם יוגש תצהיר של נהג המקבל אחריות לנהיגה במועד הרלוונטי, אקבע דיון בבקשה, וזאת בתנאי כי תצהיר כאמור יוגש כבר בימים הקרובים.

בשלב זה אין שינוי בהחלטות הקודמות.

ניתנה היום, ט"ו טבת תשע"ח, 02 ינואר 2018.