1.      לפניי בקשה מיום 24.11.22 למחיקת העונש שנגזר על המבקש מיום 23.9.09, מחמת התיישנות.

רקע

2.      נגד המבקש הוגש כתב אישום לפיו ביום 10.7.09 נהג המבקש ברכב מספר 26-329-18 במקום ציבורי בהיותו שיכור כשבדוגמה של אוויר נשוף שלו נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף הינו 805 מיקרוגרם העולה על המידה הקבועה, בניגוד לסעיפים 62(3), 64ב(א), 39א לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א 1961, ותקנה 169 א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

3.      ביום 23.9.09 הורשע המבקש בהעדרו והושתו עליו העונשים הבאים: פסילה מלקבל או להחזיק רישיון לתקופה של שנתיים, פסילה לתקופה של 4 חודשים על תנאי למשך 3 שנים וקנס של 1500 ₪.

הדיון

4.      דין הבקשה להדחות.

אין בידי בית המשפט לתעבורה הסמכות לדון בבקשה להתיישנות הענישה, וסמכות זו, ככלל, שמורה לבית משפט השלום, וזאת בהתאם להלכות שנקבעו בע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל (16.12.1999), וברע"פ 6518/08 דוד אלין נ' מדינת ישראל (20.8.2008).

ברע"פ 7231/14 יוסף גולדמן נ' מ"י (3.11.14) דחה בית המשפט העליון (כב' השופט שוהם) את בקשתו של המבקש ואישר את הנמקתו של בי"המש המחוזי, עת דחה עת ערעורו של המבקש, כי: "מדובר בשאלה הקשורה לדיני ההתיישנות ככלל, ולגביה יש ליתן פסק דין הצהרתי הקובע האם חלה התיישנות אם לאו. עם הינתן פסק דין הצהרתי כאמור, על-ידי בית משפט השלום, ישוב המערער אל הערכאה שגזרה את העונש, יציג את פסק הדין ההצהרתי בשאלת ההתיישנות".

5.      אשר על כן אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ד' טבת תשפ"ג, 28 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.