1.לפניי בקשה מיום 16.11.22 למחיקת העונש שנגזר על המבקש מיום 14.7.13, מחמת התיישנות, לפי סעיף 10(א) לחוק סדר הדין הפלילי ]נוסח משולב[ תשמ"ב-1982.

רקע

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות:

נהיגה ביום 11.4.13 ברכב מספר 69-395-51,כשרישיון הנהיגה שלו פקע ב-2002 וחלפו למעלה מ-6 חודשים מיום פקיעת תוקפו, בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א 1961,

כשרישיון הרכב פקע ביום 29.6.11, תקופה העולה על 6 חודשים, בניגוד לפקודת התעבורה,

וללא ביטוח בר תוקף לו או לאדם אחר, בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת רכב מנועי (נ"ח), תש"ל-1970.

3. המבקש הורשע ביום 14.7.13 בהעדרו והושתו עליו העונשים הבאים: קנס של 3000 ₪, פסילה מלהחזיק רישיון לתקופה של שנתיים, ופסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון לתקופה של 10 חודשים למשך 3 שנים.

הדיון

4. דין הבקשה להידחות.

אין בידי בית המשפט לתעבורה הסמכות לדון בבקשה להתיישנות הענישה, וסמכות זו, ככלל, שמורה לבית משפט השלום, וזאת בהתאם להלכות שנקבעו בע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל (16.12.1999), וברע"פ 6518/08 דוד אלין נ' מדינת ישראל (20.8.2008).

ברע"פ 7231/14 יוסף גולדמן נ' מ"י (3.11.14) דחה בית המשפט העליון (כב' השופט שוהם) את בקשתו של המבקש ואישר את הנמקתו של בי"המש המחוזי, עת דחה עת ערעורו של המבקש, כי: "מדובר בשאלה הקשורה לדיני ההתיישנות ככלל, ולגביה יש ליתן פסק דין הצהרתי הקובע האם חלה התיישנות אם לאו. עם הינתן פסק דין הצהרתי כאמור, על-ידי בית משפט השלום, ישוב המערער אל הערכאה שגזרה את העונש, יציג את פסק הדין ההצהרתי בשאלת ההתיישנות".

5.אשר על כן אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, י' טבת תשפ"ג, 03 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.