1

לפניי בקשה לביטול פסק שניתן בהיעדר התייצבות ביום 01.03.22.

המבקש, באמצעות בא כוחו, טוען כי לא קיבל זימון למועד הדיון הנדחה בו נשפט בהיעדר.

המשיבה, בתגובתה, התנגדה למבוקש.

המשיבה טענה, ובצדק, כי ככל שהמבקש לא ידע כי הדיון בעניינו נדחה, היה עליו להתייצב למועד הדיון ה"מקורי" שהיה קבוע ליום 20.02.22, אלא שגם במועד זה המבקש לא התייצב בבית המשפט.

עוד נטען, כי הבקשה דנן הוגשה בחלוף המועד הנקוב בדין, וגם בשל כך יש לדחותה.

2

בנוסף ציינה המשיבה כי הייצוג בתיק עודכן אך ביום 27.03.22, וזאת לאחר המועד בו נשפט המבקש בהיעדר, ולכן בא כוח המבקש לא קיבל את ההודעה על דחיית מועד הדיון.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

ראשית, המבקש ידע על שפיטתו בהיעדר ביום 27.03.22, לכל המאוחר.

הבקשה שלפניי הוגשה ביום 11.05.22. מכאן, כי אין חולק שהבקשה הוגשה בחלוף 30 ימים, בניוגד להוראות הנקובות בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב], תשמ"ב-1982( להלן: "החוק").

בהתאם לסעיף 130(ח) לחוק סיפא, משהוגשה הבקשה לביטול פסק הדין בחלוף המועד הנקוב בסעיף זה, בית המשפט רשאי לדון בה אך בהתאם להסכמת התובע. משהמשיבה הביעה התנגדותה לבקשה שלפניי, אין לי אלא לדחותה.

זאת ועוד, המבקש אומנם טוען כי לא קיבל זימון למועד הדיון הנדחה, אלא שגם למועד הדיון ה"מקורי" בחר שלא להתייצב. מעבר לכך- יודגש כי משידע המבקש על אודות פסק הדין שניתן בהיעדרו, היה עליו להגיש בקשתו בתוך 30 ימים.

משלא הוגשה הבקשה תוך פרק הזמן הנקוב בדין, היינו- בתוך 30 ימים מיום הידיעה על אודות פסק הדין, ולהוכח היעדר הסכמת המשיבה- הבקשה נדחית.

לפנים משורת הדין, מורה על ביטול תוספת הפיגורים. הקנס ישולם בתוך 90 ימים.

ההחלטה תומצא לצדדים ולמרכז לגביית קנסות.

ניתנה היום, ט' סיוון תשפ"ב, 08 יוני 2022, בהעדר הצדדים.