1

לפני בקשה לביטול גזר דין אשר ניתן ביום 1.6.15 בהעדר התייצבות המבקשת, ובו הורשעה המבקשת בעבירה של אי ציות לתמרור 302 בניגוד לתקנה 22 (א) ו- 64(ד) לתקנות התעבורה, ונגזרו עליה קנס בגובה 1,200₪ ופסילת רישיון נהיגה למשך 45 ימים על תנאי לתקופה של שנתיים.

המבקשת נשפטה בהעדרה לאחר שהוזמנה בנוכחותה לדיון הוכחות שהיה קבוע ליום 1.6.15 אך לא התייצבה.

טענות הצדדים

לטענת המבקשת, בתאריך 4.3.15 היא נכחה בדיון, ובו נקבע תאריך לדיון נוסף - 24.6.15 בנוכחות מתנדב משטרתי. לדבריה, קלדנית בית המשפט הטעתה אותה באומרה בקול כי הדיון יתקיים ב-23.6.15, ולאחר שהמבקשת אמרה בקול שזהו יום הולדתה ואינה יכולה להתייצב, הציעה הקלדנית את התאריך למחרת - 24.6.15. המבקשת טוענת כי סוכם על תאריך ה-24.6.15, וכי היא רשמה לעצמה זאת בלוח השנה וכי לא היתה שוכחת את יום הולדתה, ולבטח לא את הדיון שנקבע למחרת.

המבקשת ציינה שאת פרוטוקול הדיון לא קיבלה.

2

המשיבה התנגדה לבקשה בטענה כי המבקשת זומנה לדיון, וזאת על ידי מסירת פרוטוקול בית המשפט לידיה. היה על המבקשת לבחון התאריך ולא להטיל אחריות על הקלדנית של ביהמ"ש הנכבד.

דיון והכרעה

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), קובע את אמות המידה המנחות את ביהמ"ש בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין. הסעיף קובע שני טעמים, שאינם מצטברים, המצדיקים ביטולו של פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשם למשפטו או לחילופין גרימת עיוות דין לנאשם כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל נקבע כי: "בשלב זה ניצב המבקש לפתחו של בית המשפט כאשר מבוקשו הוא לקבל "כרטיס כניסה" לקיום חוזר של הליך שהתנהל לכאורה כדין והסתיים. על המבקש מוטל אפוא הנטל לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הנעת גלגלי המערכת מחדש".

א. בחינת סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש

אין ספק שהמבקשת זומנה כדין לדיון ההוכחות שנקבע, בעצם נוכחותה בדיון מיום 4.3.15.

ייאמר כי, כעקרון וכשיטת עבודה אין נאשם/נאשמת (כאן, המבקשת) שיוצא/ת את האולם ולא מקבל/ת לידיו/ה העתק מן הפרוטוקול.

סבורתני, שגם אם נקבל את טענת המבקשת כי בטעות לא נלקח על ידה הפרוטוקול היה עליה לוודא את תאריך הדיון שנקבע ולא לתלות האשמה בקלדנית בית המשפט, ומשלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה.

יש להניח כי אצל המבקשת נפלה טעות ומסיבה כלשהי סברה שהדיון נקבע לתאריך אחר, אולם כבר קבע בית המשפט העליון כי שכחה או טעות, אינן אלא ביטויים שונים של רשלנות וחוסר אכפתיות מצד מי שזומן כדין ולא התייצב (ראו: רע"פ 418/85 פרץ רוקנשטיין נ' מדינת ישראל). כן יפים כאן דברי בית המשפט המחוזי לפיהם: שכחה - אינה אלא אחת מן הצורות של חוסר תשומת לב או רשלנות, ולא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. על הציבור לדעת, כי פתיחת שערי בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם, זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. (ראו: ע"פ 4252/07 (ב"ש) נאוה משיח נ' מדינת ישראל).

3

אשר על כן, לא מצאתי סיבה מוצדקת לאי התייצבותה של המבקשת.

ב. בחינת גרימת עיוות דין

פרט לכפירתה של המבקשת בעובדות כתב האישום בדיון מיום 4.3.15, ולדבריה במעמד הכפירה "התמרור היה מוסתר על ידי שיח ענק ולא ראיתי אותו. רכב שהיה לפני גם המשיך בנסיעה.." לא השמיעה המבקשת בבקשתה כל טענות ממשיות ביחס לעבירה בה הורשעה, לא העלתה טענת הגנה כלשהי, ואף לא צירפה תמונות מיום האירוע שיעידו על שדה הראייה שהיה בפניה.

כב' השופטת בייניש בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם קבעה: "נחזור, אפוא ונדגיש כי בקשה לביטול פסק דין אין להגיש באופן סתמי וללא ביסוס הטענות המועלות בה. כפי שנקבע בעניין איטליא על המבקש להעלות בבקשתו לביטול פסק הדין את כל טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו, ככל הנדרש. בית המשפט המעיין בבקשת הביטול מוסמך לדחותה על סמך האמור בה בלבד; כך ייעשה בוודאי אם הטענות אינן מאומתות והבקשה אינה מגלה עילה לביטול פסק הדין."

לא מצאתי כי ייגרם למבקשת עיוות דין בענישה שהוטלה, וזאת נוכח העבירה המיוחסת לה.

המדובר בעבירה של אי ציות לתמרור עצור. בהתחשב בחומרת העבירה, הענישה שהוטלה על

המבקשת, נמצאת במתחם הענישה הראוי והסביר.

בניגוד לדעת המבקשת, ובהעדר טענת הגנה ממשית לגופו של עניין, לא נראה לי כי קיים חשש כלשהו לעיוות דין, ולכן הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ז אב תשע"ה, 12 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.