לפני כבוד השופטת ענת יהב

המאשימה:

מדינת ישראל

נגד

הנאשם:

אבו ענזה מחמד

הכרעת דין

כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי, אני מורה על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו, כי ביום 7.3.2017 בשעה 15:10 בצומת רחוב 1185 ובדרך בגין, בעיר תל אביב, נסע ברכבו, לא ציית לתמרור 501 - נתיב תחבורה ציבורית (להלן: נת"צ), ונכנס לדרך בה מותרת הנסיעה לכלי רכב המצוינים בתמרור, ובניגוד לאמור בו.

ביום 4.12.17 כפר הנאשם במיוחס לו, הודה כי אמנם ביצע את הרשום בכתב האישום, אולם טען שאינו אחראי לכך מן הטעם שכאשר הגיע לפנייה לאיכילוב, בהגיעו לצומת, הוברר כי במקום אירעה תאונה, אשר בעטייה שוטר ושוטרת אשר היו במקום, סימנו לו להמשיך ישר, במיוחד תיאר כי אותה השוטרת אף מסרה לו הנחיות מפורטות בדבר נסיעתו (שהיה צורך בהגעה לרחוב המסגר, ומשם יש לפנות שמאלה).

לפיכך, טען כי מאחר ומילא אחר דברי השוטרת, ולא עשה כך על דעת עצמו, ובניגוד לתמרור, הרי שאינו מודה באחריות לביצוע אותה התנהגות.

בנוסף ציין הנאשם כי במקום היו 3 שוטרים, ניידת עם שני שוטרים, ואופנוען אחד.

משכך, נקבע התיק לשמיעת הוכחות.

ביום 7.5.2018 נשמעה פרשת התביעה, אשר כללה עד תביעה אחד בלבד - רס"ב רוזנברג יואל, שהגיש את דו"ח ההזמנה לדין אותו רשם באותו המעמד - ת/1.

כשהתבקש לקרוא מת/1 את "נסיבות המקרה" כפי שנרשם על ידו, התקשה לקרוא את הדף השני, מאחר והכתב חלש עד מאוד.

אף על פי כן, הקריא את הדף הראשון, משם עולה כי ביום המצוין בת/1 ובצומת הרחובות כפי שתואר, היה מוצב סטטי כ-30 מטר לערך מהצומת, והבחין ברכב הנאשם נוסע בדרך בגין לצפון, חולף על פני בית מספר 50, וממשיך בנסיעה, וזאת בניגוד לתמרור 501 המוצב מימין לדרך.

עוד הקריא מאותו דו"ח, כי מימין לדרך ניצב באופן גלוי ותקין תמרור המורה כי הנתיב מיועד לתחבורה ציבורית בלבד, בימים א' - ה', ובין השעות 05:00 - 22:00.

בנוסף ציין כי על גבי הנתיב מסומנים חצים צהובים, לתחבורה ציבורית, וכי נשמר קשר עין רציף עם הרכב של הנאשם, עד לעצירתו (עמוד 3 שורות 3 עד 8).

באותו עמוד קריא, נרשם כי כבר באותו המעמד ציין הנאשם שבצומת הרחובות בגין ו-1185 יש תאונה, וכי שוטר הורה לו להמשיך בנסיעה.

השוטר המשיך והעיד כי בהמשך לכך ביקש מן הנהג לבוא עמו על מנת להוכיח את דבריו, אולם נהג הרכב - הנאשם, סירב לבוא עמו ואמר לו ללכת לבד (עמוד 3 שורות 9 עד 11).

בהמשך, עד התביעה העיד כי את העמוד ה-2 ל-ת/1 איננו מצליח לקרוא, שכן הכתב חלש ומחוק, אולם מכיוון שהטענה היא טענה חריגה, זוכר את המקרה, ומבקש להעיד מזיכרונו.

לפיכך המשיך והעיד מזיכרונו , שמכיוון שמדובר בציר תנועה אשר נאכף אך ורק על ידי יחידת "הרכבת הקלה" טענתו זו של הנאשם העלתה ספק בעיניו, שכן כל אירוע חריג, כגון תאונה, הייתה מדווחת בקשר, בזמן אמת, והוא היה מחויב להיות מעודכן לגביה ואף ליתן מענה מיידי.

אף על פי כן, לטענתו, ולאחר שהנאשם סירב להילוות אתו לצומת, הלך בעצמו למקום אותו תיאר הנאשם, והסתבר שלא הייתה כל תאונה, כמו כן לא ראה במקום שוטרים (עמוד 3 שורות 16 עד 25).

בנוסף, ציין כי עלה בקשר, ושאל האם במקום אירעה תאונה, וקיבל תשובה שלילית. לפיכך, ומאחר ששלל לחלוטין את טענתו של הנאשם, רשם את הדו"ח.

כשנשאל האם הוא בעצמו ביצע את אשר הוא מעיד, שכן לטענת הנאשם שוטר אחר שהיה עמו ביצע את הבדיקה, ענה "למיטב זכרוני, אני זה שהלכתי למקום, אני לא יכול להגיד לך ב-100%, עצם זה שאני נתתי את הדו"ח סימן שאני לקחתי על עצמי את האחריות ובדקתי את זה" (עמוד 3 שורות 27 עד 30).

בחקירתו הנגדית, כאשר הנאשם עמד על כך ששוטר אחר, אשר היה רכוב על אופנוע, הוא זה אשר ביצע את הבדיקה, וכי העד ישב בניידת, ענה העד "אני לא זוכר את הפרטים המדויקים, אני לא מוציא מכלל אפשרות, אני אומר שלמיטב זכרוני, אני זוכר את הדו"ח בגדול, ואני זוכר שנעשתה בדיקה, לומר בוודאות שזה היה מישהו אחר שסייע לי, או אני, אני לא יודע בוודאות. אני לא זוכר מי השוטר שהיה איתי" (עמוד 4 שורות 4 עד 9).

גם לשאלת הנאשם האם הוא זה שעצר אותו או השוטר הנוסף, כאשר הנאשם ציין במפגיע כי האופנוען הוא זה שעצר אותו, ענה העד "אנחנו עצרנו אותך, כאשר אתה בנסיעה, אני עצרתי אותך, גם אם השותף שלי, אני לא זוכר, אבל נגיד שהיינו שניים, והשותף גם הורה לך לעמוד בצד, זה לא משנה את עצם העניין, נסעת בכביש שאסור לך לנסוע" (עמוד 4 שורות 12 עד 16).

כאשר הנאשם מציין בפני העד כי הנהגים אשר נסעו אחריו ונעצרו, לא קיבלו דו"חות, ענה העד "יש לי שיקול דעת למי לתת דו"חות ולמי לא, איני יודע אם אלו שאחריך קיבלו דו"חות או לא, אבל אני מחליט מי קובע ומי לא" (עמוד 5 שורות 2 עד 4).

לשאלת בית המשפט ענה העד "אנחנו עומדים בדרך כלל שניים, למיטב זכרוני אני עצרתי. אם היה מישהו אחר שבדק ובפניי הוא אמר שהיה תאונה. לא בפניי אף אחד אחר. אם היה מישהו שהלך לבדוק אחרי זה ולא אני בדקתי, אני לא זוכר ב-100%, ואני לא מוציא מכלל אפשרות. אם מישהו אחר, כגון אופנוען, קפץ לבדוק, אם היה תאונה או לא, לטעמי היה צורך ברישום דו"ח של הפעולה שביצע" (עמוד 5 שורות 10 עד 13).

העד אף ציין כי אף על פי שזוכר את האירוע, לאור הטענה החריגה של הנאשם, לא זוכר מי עבד איתו, וכי "עבדו איתי הרבה אנשים" (עמוד 5, שורות 17 עד 19).

בפרשת ההגנה העיד הנאשם כעד יחיד מטעמו ותיאר בהרחבה את אשר אמר בכפירתו, ציין שהגיע מכיוון תחנה מרכזית והיה צריך להתחבר למנהרה, לעלות על כביש איילון ולנסוע לאיכילוב, לכן היה צריך לנסוע ימינה, אולם במקום היו שוטר ושוטרת, ושני כלי רכב אשר היו מעורבים בתאונה, כשהשוטרת מנעה ממנו לפנות ימינה, אלא אמרה לו במפורש "תמשיך ישר", וכשציין בפניה שזה נתיב תחבורה ציבורית, עמדה על כך "אני אומרת לך, תיסע עד הסרגל, ובסרגל כך שמאלה", כאשר בקטע הזה נעצר על ידי המשטרה.

הנאשם העיד כי השוטר שהעיד מטעם התביעה כעד יחיד, לא הוא זה אשר עצר אותו, וכי במקום היו 3 שוטרים (עמוד 5 ועמוד 6, שורות 26 עד 31, וכן שורות 1 עד 2 בהתאמה), בנוסף תיאר כי הוא נעצר ראשון, ולאחריו נעצרו כלי רכב נוספים, כשנמנע ממנו לדבר איתם, ולשאול אותם אם גם הם הגיעו בגלל התאונה שאירעה בצומת קודם, דבר שחיבל באימות טענתו (עמוד 6 שורות 3 עד 5).

הנאשם אף ציין כי שוטר-אופנוען (לא העד), עלה על האופנוע, נסע על המדרכה בכיוון הנגדי, חזר, והם דיברו ביניהם, כאשר את השיחה לא שמע (עמוד 6 שורות 6 עד 8).

בחקירתו הנגדית נשאל על ידי המאשימה מדוע לא עצר את רכבו, והלך ברגל עד למקום התאונה, כדי לאשש את טענתו, ענה כי הוא לא סירב לבוא עם השוטר, וכי היה ויכוח בינו לבין המשטרה, והוא ביקש שיקראו לניידת להגיע, כדי לאמת את הטענה.

הנאשם לא נתן מענה מדוע לא הלך לצלם את הצומת, או ביצע פעולות נוספות כדי לאמת טענה זו.

מכיוון שבסיום שמיעת הראיות מצאתי כי קיים חוסר אמתי ומהותי בדבר זהות האנשים אשר עבדו ביחד עם עד התביעה היחיד שהעיד בפניי, ומשכך אף לא נמצאו דוחות פעולה, אבל בעיקר לעניין התרחשות התאונה, והאם נפתח אירוע שכזה, קבעתי בהחלטתי מאותו יום כי המאשימה תמציא לנאשם מסמך האם במועד זה, ובסמוך למקום ביצוע העבירה, אכן היה דיווח אירוע תאונתי, והאם יצאה ניידת משטרתית למקום.

אף על פי כן, המאשימה לא ביצעה את הבדיקה כפי שנדרשה, וביום 18.7.2018, דהיינו כחודשיים לאחר דיון ההוכחות, נאמר על ידי בא כוח המאשימה "בדקנו את בקשת בית המשפט, ולא מצאנו דו"חות עיסוק נכון לאותו יום. אין לי אינדיקציה האם היה אירוע תאונתי, לא בדקנו במשל"ט" (עמוד 4 שורות 5 עד 6).

לפיכך, באותו המועד, סיכמו הצדדים את הראיות, כאשר ביקשה המאשימה להאמין לגרסת השוטר ולהרשיע, ואילו הנאשם ביקש לזכות אותו מהמיוחס לו.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי ב-ת/1, בחנתי את עדויות עד התביעה והנאשם, מצאתי כי לא ניתן לבסס את המיוחס לנאשם מעבר לספק הסביר, מן הטעמים שלהלן:

1.      מדו"ח ת/1 הכולל 2 עמודים ניתן לקרוא אך ורק את העמוד הראשון, ואילו העמוד השני אינו קריא, זאת כאשר בעמוד הראשון מצוינות כל העובדות אשר אינן במחלוקת, דהיינו מקום האירוע, העובדה כי רכב הנאשם נעצר וכי אכן נהג על פני נתיב תחבורה ציבורי.

מאידך, דווקא העמוד השני, אשר בו היו אמורות להיכלל העובדות השנויות במחלוקת, דהיינו

מה היו הפעולות בעקבות טענתו של הנאשם, מי אשר ביצע אותן ומה הייתה תוצאת הבדיקה,

לא היו נהירות ולא ניתן היה לדעת מה נרשם באותו המעמד.

מכאן, ומעדותו של עד התביעה, לא ידוע האם העד הוא זה אשר הלך לברר האם בצומת שצוינה

על ידי הנאשם אירעה תאונה, אם לאו, או האם הוא זה אשר בירר אם אירעה תאונה, אל מול

הקשר המשטרתי.

2.      מכיוון שעובדה זו לא צוינה במפורש, או אם צוינה, הרי שלא ניתן לקרוא אותה, ומכיוון שהעד עצמו לא הוציא מכלל אפשרות כי היה במקום שוטר-אופנוען, אשר הוא זה אשר ביצע את הפעולות, הרי שהעדות הזאת היא כולה בגדר עדות שמיעה, או לפחות כזאת, אשר יש חשש שהינה בגדר עדות שמיעה, והיה צורך בהבאת השוטר או השוטרים הנוספים, אשר היו עמו במקום, על מנת להעיד ולשרטט בפני בית המשפט את האירוע כפי שאירע במלואו.

3.      כאן יש אף לציין, שאותה העדות העיקרית לקביעה בדבר אשמתו של הנאשם ניתנה כולה מתוך זכרונו של העד בלבד, זאת כאשר האירוע אירע למעלה משנה קודם מתן העדות ולא ניתן שלא להעלות חשש בדבר אותו זיכרון, שלמותו ונכונותו לאור אירועים רבים אשר אירעו מאז האירוע ועד למתן העדות.

4.      במקרה זה, העובדה כי שוטרים נוספים שהיו במקום לא רשמו דו"חות, יש כדי לפגוע פגיעה מהותית בהוכחת טענתו של הנאשם.

5.      המאשימה לא בדקה את טענת הנאשם, כפי שהעלה אותה כבר במועד הכפירה, עובר לשמיעת ההוכחות, אבל גם לא לאחר שקיבלה אפשרות לעשות כך, משכך, לא ניתן היה לקבוע כמה שוטרים היו במקום, והאם היה אירוע תאונתי שכזה , ואם היה - האם דווח למשל"ט.

6.      גרסת הנאשם כבר במועד שבו נעצר על ידי המשטרה, הייתה זהה לחלוטין לזו אשר נתן בכפירתו, ולזו אשר העיד בפניי.

תגובתו ב-ת/1 "תגובה ראשונית - הייתה תאונה בצומת, שוטר אמר לי להמשיך ישר.

תגובה משנית - הייתה תאונת דרכים שחוסמת את הכביש, שוטר ושוטרת סימנו לי

להמשיך ישר, לא היה לי אפשרות לנסוע, רק ישר".

7.      גרסה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שטענתו היא טענה עקבית, בדבר אירוע תאונתי, אשר קרה בסמוך קודם למקום עמידת השוטרים, וכן העובדה כי שוטרים שהיו במקום, וכפי שציין, שוטר ושוטרת, הם אלו שמנעו ממנו את הנסיעה על פי התמרורים, ודרשו ממנו להמשיך בנסיעה ישר, בניגוד לתמרור המוצב.

8.      מכל אלו אין לי אלא לקבוע, כי טענת הגנה של הנאשם לא נסתרה - שכן, הנאשם הודה לאורך כל הדרך ברכיבים העובדתיים של העבירה אולם טען כי עשה כך לאחר שצווה על ידי שוטרים שהיו בצומת קודם לכן לבצע את אותה ההתנהגות.

תקנה 23 (ב) לתקנות התעבורה קובעת, כי עובר דרך חייב לציית לשוטר או לעובד התימרור -

"הציות כאמור חובה הוא אף אם ההוראה או האות הם בניגוד לתקנות או בניגוד לתמרורים

או להוראות כלליות אחרות בענין סדרי תנועה שניתנו על ידי כל רשות מוסמכת לכך.

9.      מחדלי החקירה בתיק זה כה משמעותיים ועמוקים, עד שלא ניתן לקבל מידע או לבסס את האישום על פי ראיות אחרות בתיק, שכן העד היחיד אשר העיד אינו יודע האם הוא זה אשר בירר את טענת ההגנה של הנאשם או קיבל מידע זה מאחר אשר הוא זה שביצע את הפעולות, כאשר נקודה זו לא בוררה כדבעי ולא הובא אותו אחר, אם אכן קיים.

בעניין זה, אין לי אלה להפנות להלכה המושרשת הקובעת כי בהינתן תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של נאשם, אשר אין בקיומם של מחדלי חקירה כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של הנאשם כאשר מכלל לאו אתה שומע על ההן, שכן כאשר מחדלי החקירה הללו מחבלים קשות בתשתית הראייתית עד כדי קיומו של ספק, הרי שלא ניתן להרשיע נאשם.

במקרה זה, אותם המחדלים שציינתי לעיל, פגעו קשות ביכולתו של הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות עד אשר קופחה הגנתו ונפגעה זכותו להליך הוגן (ראה ע"פ 2478/12 אגרביה נ' מדינת ישראל, ע"פ 6304/12 ספרונוב נ' מדינת ישראל, ע"פ 5633/13 ניימן נ' מדינת ישראל ועוד).

בסיכומו של דבר, מצאתי כי אין בעדותו של השוטר, אשר איננה שלמה, ואיננה חד משמעית דיה, על מנת להרים את הנטל אשר היה על התביעה להרים, בוודאי לא לאור מחדלים נוספים, כפי שציינתי לעיל, ואני מורה על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

זכות ערעור כחוק.