החלטה

זוהי החלטה בטענת התיישנות.

עיינתי בטיעוני הצדדים שנטענו הן בכתב והן בעל פה.

מסקנתי היא כי דין הטענה להתקבל.

אסביר:

עסקינן בכתב אישום המייחס לנאשם עבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור וזאת במקור כברירת משפט ופרי אכיפה באמצעות מצלמה .

האירוע הינו מיום 12/4/15.

הודעה על דבר העבירה אכן נשלחה בזמנה לכתובתו של הנאשם בתחום ארבעת החודשים שנועדו לכך כמצוות הוראות הדין בסעיפים 225 א. (א1) 1 ו-239 א. (ב) לחוק סדר הדין הפלילי, ולפיכך קמה חזקת המסירה אשר בתקנה 44 א. לתקנות סדר הדין הפלילי.

אלא שהחזקה האמורה נסתרה.

כוונתי לקביעת בית המשפט (כב' השופטת קריספין) במסגרת החלטה שניתנה בתיק המ"ש 2769-08-16 ולאחר בחינה , על כי (ציטוט) : "המבקש העלה ספק בנוגע לקיומה של חזקת המסירה בעניינו, בהעדר רישום של משלוח הודעה שניה לדבר הדואר הרשום".

(הדגשים אינם במקור. ע.נ.).

המבקש (שם) הינו הנאשם שבפני ובקשר עם אותו אירוע.

למותר להזכיר כי הגיונו של דבר המחוקק בהגבלת משך הזמן (לכל היותר 4 חודשים) עת עסקינן בעבירת תעבורה שהחשד לביצועה מבוסס על צילום רכב הינו להבטיח זכות נאשם לבחון את הנטען כלפיו בסמיכות זמנים סבירה לאירוע הנטען (אירוע שבו לא עוכב הוא או אחר על אתר ולא הודע לו אתר, אלא בוצעה כאמור אכיפה באמצעות מצלמה והידיעה על החשד מועברת בחלוף זמן).

התביעה , בטיעוניה בפני , מיקדה טענתה בכך שההודעה על דבר העבירה נשלחה בגבולות המועד שנועד לכך (פחות מ-4 חודשים) וחזרה בציון "לא נדרש".