החלטה

1. ביום 6.6.24 נעצר המבקש ונרשמה לחובתו הזמנה לדין בגין נהיגה ברכב שניתנה לגביו הודעת איסור שימוש בניגוד לתקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, נהיגה כשרישיון הרכב פקע למעלה משנה וללא ביטוח תקף. באותו מועד, קיבל המבקש לידיו את הדו"ח מהשוטר, חתם על כך וזומן לדיון ליום 25.9.24.

2. הדיון שנקבע נדחה בשל המצב הביטחוני ליום 28.1.25, וביום 17.10.24 בשעה 17:19 נמסרה ההזמנה לידיו של המבקש כדין.

3. ביום 28.1.25 במסגרת דיון בעניינו של הנאשם אשר לא התייצב לדיון, נגזר דינו ונגזרו עליו עונשים ההולמים את חומרת העבירות, בשים לב לעברו ובהתאם למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה. ביום 16.1.25 נמסר גזר הדין לאדם המתגורר עמו.

4. בקשתו הנוכחית של המבקש לביטול פסק דין ולמתן ארכה להישפט הוגשה בחלוף המועדים הקבועים בסעיף 130 (ח) לחסד"פ (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982.

5. בהתאם להוראת סעיף 130(ח) לחסד"פ, בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר תוגש תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנאשם. בחלוף מועד זה, יוכל בית המשפט להיזקק לבקשה רק אם הוגשה בהסכמת התובע.

6. בענייננו, הבקשה הוגשה ביום 15/9/25, דהיינו, באיחור ניכר המבקש לא הצביע על כל טעם מיוחד המצדיק את האיחור בהגשת הבקשה, לא הובאה כל סיבה ממשית לכך שהבקשה מוגשת חודשים רבים לאחר שהומצא למבקש גזר הדין, ואף לא פורטו נסיבות חריגות המצדיקות חריגה ממסגרת הזמנים הקבועה בחוק.

7. ההלכה היא, כי על המבקש להראות לא רק טעם סביר למחדלו, אלא גם קיומו של סיכוי ממשי להגנה. שאם לא כן, אין הצדקה לסטות מעקרון סופיות הדיון ולפגוע בעקרון הוודאות המשפטית.