החלטה

1. לפניי בקשה לביטול כתבי האישום מחמת התיישנות.

2. מדובר בעבירת מהירות, אשר צולמה במצלמת א'3.

3. ביום 15.3.24 נעתר בית המשפט לבקשות להארכת מועד להישפט.

4. המבקשת טוענת כי היה על המאשימה להגיש את כתב האישום תוך שנה מיום הארכת המועד ומכיוון שכתבי האישום הוגשו בחלוף שנה, יש התיישנות.

5. בתגובתה, מתנגדת המשיבה לבקשה וטוענת כי המועד הקובע הינו המועד שבו נשלחה למבקשת הזמנה לדיון, דהיינו, ביום 19.1.25.

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתגובות בכתב, החלטתי לדחות את הבקשה.

6. סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי קובע:

"הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו. הורשע האדם בבית המשפט על העבירה ונגזר דינו לקנס, לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעת תשלום הקנס, אלא אם כן ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

7. מקובלת עליי קביעתה של כבוד השופטת עספור בתיק תת"ע 8915-09-23 ולפיה, מרגע שניתנה הארכת מועד להישפט, זהו המועד הקובע למניין ההתיישנות.

8. מכיוון שהארכת המועד ניתנה ביום 15.3.24 וההזמנה למשפט נשלחה ביום 15.1.25, לא חלפה במקרה זה שנה ועל כן, לא התיישן כתב האישום ועל כן, כפי שציינתי לעיל, דין הבקשה למחיקת האישום מחמת התיישנות להידחות.