המבקש טען כי מעולם לא קיבל הזמנה לדין, אלא שעיון בנספח לכתב האישום אשר הוגש לתיק בית המשפט מעלה כי אישור המסירה הנוגע להזמנה לדיון ביום 11.12.2025 חזר בציון "לא נדרש" כאשר נקבע זה מכבר בפסיקה כי סימון "לא נדרש" מהווה המצאה כדין (ראה לעניין זה רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018)). אציין כי אדם אשר בוחר במודע לא לאסוף דבר דואר אשר נשלח אליו, אינו יכול להעלות טענות בדבר אי ידיעתו תוכן דבר הדואר. עוד אוסיף כי בפרוטוקול הדיון נכתב ברחל ביתך הקטנה כי הנאשם זומן כדין בהתאם לאישור המסירה אשר צורף לכתב האישום, ואילו המבקש לא רק שלא טרח להתמודד עם טענה זו אלא הכחיש אותה מכל וכל. יודגש כי אישור המסירה כלל פרטים מלאים של המבקש, לרבות מספר תעודת זהות, כתובת, חתימה ושם פקיד הדואר בצד תאריך.

אם לא די בכך, היה על המבקש לפנות לדואר ולברר את נסיבות אי מסירת הדו"ח, שכן הימנעות המבקש מלקיים בירור ראשוני יש בו כידי לפעול לחובתו; יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בעפ"ת 10086-11-21 גאווי נ' מדינת ישראל לפיהם:

"אין חולק כי המערער לא נקף אצבע ולא פנה לברר בדואר ישראל את הנסיבות של אי מסירת הדוחות לטענתו. הימנעותו על המערער לקיים בירור ראשוני, יש בה כדי לפעול לחובתו ולחובת גירסתו כי הדוחות לא נמסרו לידיו. הטענה כי אישור המסירה חסר פרטים, אין בה כדי לכפר על המחדל של המערער ומשמעויותיו".

אוסיף ואומר כי הטענה בדבר אי קבלת זימון לדיון הינה טענה שזורה, ואף שזורה מדי, בפי נאשמים אשר לא טרחו להתייצב לדיונים בעניינם ונשפטו בהעדרם. טענה זו נשמעת חדשות לבקרים באולמות בתי המשפט ועל מנת לקבלה יש לבסס אותה כדבעי; טענת אי קבלת זימון אשר נטענת כלאחר יד, אין בה כדי להועיל לאומרה; בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בעפ"ת 25991-10-22 איזגיאייב נ' מדינת ישראל (15.12.2022) שם נקבע לפיהם:

"אם נקבל באופן אוטומטי כל טענה בעלמא כי "לא קיבלתי את הזימון" או כי "אם הייתי מקבל את הזימון הייתי מתייצב לדיון", מבלי לתמוך טענה מעין זו בראיות או בהסברים מניחים את הדעת, נימצא חוטאים לרציונל שמאחורי הסעיף האמור, על כל המשתמע מכך."

לאור האמור, לא עלה בידי המבקש להוכיח קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון.

2. האם נוצר עיוות דין בשל שפיטת המבקש בהעדרו?

המבקש כפר בביצוע העבירה וטען לקיומן של קשיים ראייתיים. עיינתי בנסיבות ביצוע העבירה ואופן ביצוע האכיפה והגעתי לכלל מסקנה כי עסקינן בדו"ח אשר כולל תיאור די מקיף של נסיבות ביצוע העבירה ואופן ביצוע האכיפה כאשר בצד אלה קיימת גם ראשית הודיה מאת המבקש אשר השיב במעמד קבלת הדו"ח "לא דיברתי בטלפון אבל החזקתי אותו"(ההדגשה אינה במקור).

על כך אוסיף כי ברע"פ סאלם אשר אוזכר לעיל נקבע זה מכבר כי בעל דין הטוען לקיומה של עילת עיוות דין, נדרש לבסס את טענתו ולפרט טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה; המבקש כאמור, לא הציג ראיות או טענות שיש בהן כדי לרדת לשורש העניין וללמד על בדבר קיומו של פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה, ומשכך לא ניתן לקבוע כי קיים חשש לעיוות דין.

בטרם אחתום את החלטתי אדגיש כי גזר הדין היה ראוי ומאוזן; אמנם הוטלה על המבקש בין היתר פסילה בת חודש, יחד עם זאת עסקינן במבקש אשר נוהג משנת 1976 לחובתו 73 הרשעות קודמות. אם בכך לא די, לחובת המבקש 12 הרשעות זהות לזו בה הורשע בתיק זה , ונדמה כי לא היה בהודעות תשלום הקנס כדי להרתיע את המבקש מלשוב ולבצע שוב ושוב אותה עבירה, דבר אשר מסכן את משתמשי הדרך.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית ללא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים (עניין איטליא).

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"ח שבט תשפ"ו, 15 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.