טענת המבקש כי לא ידע אודות מועד הדיון מאחר ולא קיבל הזמנה לדין דינה להידחות, עסקינן בהזמנה לדין אשר נמסרה לידי המבקש במועד ביצוע העבירה. זאת ועוד, לא מתקבל על הדעת כי מחד יטען המבקש שלא ידע אודות מועד הדיון מאחר ולא קיבל הזמנה ומאידך יטען אי הופעתו לדיון נבעה מרשלנות בא כוחו שכן הטיפול בדו"ח נמסר לידי עו"ד מכפרו והוא זה אשר לא התייצב לדיון; יפים בהקשר זה הדברים שנקבעו בעפ"ת 25991-10-22 איזגיאייב נ' מדינת ישראל (15.12.2022) לפיהם:

"אם נקבל באופן אוטומטי כל טענה בעלמא כי "לא קיבלתי את הזימון" או כי "אם הייתי מקבל את הזימון הייתי מתייצב לדיון", מבלי לתמוך טענה מעין זו בראיות או בהסברים מניחים את הדעת, נימצא חוטאים לרציונל שמאחורי הסעיף האמור, על כל המשתמע מכך."

זאת ועוד, טענת המבקש בדבר העברת הטיפול בדו"ח לידי עורך דין מטעמו נטענה בעלמא, כלאחר יד וללא שום ביסוס עובדתי - למעשה המבקש לא ציין את שמו של עורך דין אשר את שירותיו שכר על מנת שניתן יהא לקבל את תגובתו, לא צירף יפוי כח ולא הציג כל אינדקציה אחרת אשר יש בה כדי להוכיח את אמיתות טענתו. יתר על כן ולא פחות מכך, חובה היה על המבקש לעקוב אחר גורל הדיון בעניינו, שכן לא יעלה על הדעת כי המבקש לא יטרח לערוך בירור כלשהו, ולו מינורי ביותר, כדי לברר מה עלה בגורל התיק. אדגיש כי אף במקרים בהם הוכח שנהג מסר את הטיפול לאחר, לא התקבלה הטענה כי הנהג יצא מידי חובתו, ראה בהקשר זה עפ"ת 51943-07-23 אבו חרוב נ' מדינת ישראל (22.1.2024) , שם נקבע:

" כפי שקבע בית המשפט קמא, המערער לא יצא ידי חובתו בכך שמסר את הטיפול בהודעת הקנס למי מטעמו. היה עליו לעקוב ולוודא כי הטיפול הושלם, וכי הבקשה הוגשה במועד".

לאור האמור, משקיימת בתיק הזמנה כדין, ובהעדר ראיה ראשונית כלשהי התומכת בטענות המבקש, הרי שלא ניתן לקבוע כי הייתה סיבה מוצדקת אשר מנעה מהמבקש להתייצב לדיון, ואין למבקש אלא להלין על עצמו.

באשר לעילת עיוות הדין, הרי שגם עילה זו אינה מתקיימת בענייננו.

חרף כפירת המבקש במסגרת בקשתו לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, והצבעה על קשיים ראייתיים, עיון בדו"ח מעלה כי בחומר הראיות קיים פירוט מלא של נסיבות המקרה ושל אופן ביצוע האכיפה; יוצא איפוא שאין ממש בטענת המבקש בדבר קיומם של קשיים ראייתיים. אם לא די בכך, בדו"ח קיימת ראשית הודייה נוכח תשובת המבקש במעמד קבלת הדו"ח לפיה "וואלה לא שמתי לב"; כן אציין כי כידוע בשלב זה של הדיון, אין בית המשפט אמור לבחון את כל המסכת הראייתיית אשר הונחה בפניו ודי להפנות בעניין הזה לעפ"ת 26770-11-23 ג'ומעה נ' מדינת ישראל שם נקבע כי:

"בית המשפט בשלב זה, אינו נדרש לפתוח את מסכת הראיות, שכן מדובר בבחינה שנעשית לאחר מתן גזר הדין, וכאשר למערער כבר ניתן יומו בבית המשפט, אך הוא בחר (לטענתו בשל בלבול ביומן) שלא לנצל את יומו".

טענת המבקש אי קבלת הבקשה תביא לנזק שכן האחרון נזקק לרישיונו לצורך פרנסתו, אינה מבססת את העילה של עיוות דין ודי להפנות בעניין זה לרע"פ סאלם אשר צוטט לעיל.

בשולי הדברים יצוין כי יש מקום להורות על קבלת בקשתו אף ב"במחיר" של חיוב בהוצאות נדונה ונדחתה על ידי בתי המשפט; לעניין זה ראה, עפ"ת 25991-10-22 איזגיאייב נ' מדינת ישראל (15.12.2022), שם נקבע כך:

"איני יכול להסכים עם טענת הסנגור המלומד, כפי שעלתה בדיון, לפיה, "כאשר אדם מבקש להישפט וטורח וטוען שלא קיבל ומכחיש הגם נסיבות הדו"ח, 'יש לתת לו יומו בבית המשפט' וגם חויבו בהוצאות של 500 ₪". קבלת טענה מעין זו, משמעותה ביטול הלכה למעשה של חזקת המסירה, שכן כל אימת שמועלית טענה על ידי מי ש"טרח" וביקש להישפט, כי לא קיבל את הזימון, יש לבטל את שפיטתו בהעדר, מבלי שהונח כל הסבר ומבלי שניתנה כל הוכחה לעניין הסירוב לדרוש את הדואר".

כוחם של הדברים יפה גם בענייננו.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית ללא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים (עניין איטליא).

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, י"א אייר תשפ"ה, 09 מאי 2025, בהעדר הצדדים.