אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה כי, מהבקשה של המבקש כלל לא עולה מתי נודע לו לראשונה אודות פסק הדין שניתן בהעדרו. המבקש הסתפק בהעלאת טענה כללית לפיה נודע לו לראשונה אודות פסק הדין עת ניגש למשרד הרישוי אולם לא ניתן לדעת מתי הדבר אירע. לעומת זאת, עיון בתיק בית המשפט מעלה כי ההודעה בדבר פסילת רישיון הנהיגה נמסרה למבקש עוד ביום 4.8.2025 ומשכך בקשה זו מוגשת בחריגה מסד הזמנים הקבוע בחוק, ודי היה באמור כדי לדחות אותה על הסף.

למעלה מן הצורך, בחנתי את טענות המבקש גם לגופן, אולם אין בהן כדי להצדיק את קבלת בקשתו.

1. האם קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון?

המבקש טען כי במעמד קבלת הדו"ח, השוטר לא ציין בפניו כי עסקינן בהזמנה לדין, וכי סבר לתומו כי עסקינן בדו"ח מסוג ברירת משפט שאינו מחייב התייצבות לדיון. עוד נטע ןכי המבקש לא קיבל כל זימון נוסף באמצעות הדואר וכי הדו"ח אבד.

אין בטענות אשר הועלו על ידי המבקש כדי להצדיק את אי התייצבותו לדיון. המבקש קיבל לידיו הזמנה לדיון עליה חתום ומשכך היה עליו להתייצב לדיון. ככל והמבקש איבד את הדו"ח הרי שמצופה היה ממנו לפעול לשחזורו שכן אף אם סבר כי עסקינן בדו"ח מסוג ברירת משפט, הרי שהיה עליו לשלמו. זאת ועוד, לא נהירה לי על מה מתבססת טענת המבקש לפיה לא קיבל כל הזמנה לדין לביתו וכי כתובתו שגויה, שכן מקום שעסקינן בהזמנה לדין שנמסרה ליד, אין כל חובה על פי דין לשוב ולזמן את המבקש באמצעות הדואר.

אוסיף ואומר כי הטענה בדבר אי קבלת זימון לדיון הינה טענה שזורה, ואף שזורה מדי, בפי נאשמים אשר לא טרחו להתייצב לדיונים בעניינם ונשפטו בהעדרם. טענה זו נשמעת חדשות לבקרים באולמות בתי המשפט ועל מנת לקבלה יש לבסס אותה כדבעי; טענת אי קבלת זימון אשר נטענת כלאחר יד, אין בה כדי להועיל לאומרה; בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בעפ"ת 25991-10-22 איזגיאייב נ' מדינת ישראל (15.12.2022) שם נקבע לפיהם:

"אם נקבל באופן אוטומטי כל טענה בעלמא כי "לא קיבלתי את הזימון" או כי "אם הייתי מקבל את הזימון הייתי מתייצב לדיון", מבלי לתמוך טענה מעין זו בראיות או בהסברים מניחים את הדעת, נימצא חוטאים לרציונל שמאחורי הסעיף האמור, על כל המשתמע מכך."

סיכומה של נקודה זו, לא עלה בידי המבקש להוכיח קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון.

2. האם נוצר עיוות דין בשל שפיטת המבקש בהעדרו?

המבקש הפנה לנסיבות החיים האישיות והמורכבות שלו אולם לא נהיר כלל וכלל מה טענת ההגנה שלו; למעשה המבקש כלל לא כפר במיוחס לו ורק הלין על העונש אשר הוטל עליו.

ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.03.2018) נקבע זה מכבר כי בעל דין הטוען לקיומה של עילת עיוות דין, נדרש לבסס את טענתו ולפרט טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה.

המבקש כאמור, לא פירט כלל את הגנתו, לא הציג ראיות או טענות שיש בהן כדי לרדת לשורש העניין וללמד על בדבר קיומו של פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה, ומשכך לא ניתן לקבוע כי קיים חשש לעיוות דין.

בטרם אחתום את החלטתי אדגיש כי גזר הדין היה ראוי ומאוזן; אמנם הוטלה על המבקש פסילה בת 3 חודשים בצד רכיבי ענישה נלווים, אולם המבקש הורשע בעבירה אשר טומנת בחובה פסילת מינימום על פי חוק, ובית המשפט הסתפק בפסילת המינימום לאור העדר עבר תעבורתי.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית ללא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים (עניין איטליא).

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, י"ב כסלו תשפ"ו, 02 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.