ברע"פ 867/18 ראובן נתאי נ' מדינת ישראל (04.02.2018) נפסק שהמועד הקובע לעניין משלוח ההזמנה למשפט הוא מועד מסירת ההזמנה לדין. ראו דברי כב' השופט י' אלרון שם: "לשונו של סעיף 230 לחוק ברורה, ועל פיה יש לשלוח את ההזמנה למשפט בלבד בתוך שנה מיום הבקשה להישפט. הסעיף אינו מתייחס כלל למועד משלוח כתב האישום כתנאי להימצאות בתוך התקופה בה ניתן לדון באישום... הנה כי כן, קובע המחוקק במפורש, בחקיקה ראשית ובחקיקת המשנה, כי לעניין מירוץ ההתיישנות בנסיבות כגון דנן, המועד הקובע הוא מועד מסירת ההזמנה לדין".

עולה מהאמור שמרוץ ההתיישנות מתחיל עם קבלת הודעת הנאשם על רצונו להישפט, ומרגע הודעה זו עומדת למאשימה תקופת זמן של שנה למסירת ההזמנה לדין לנאשם. לפיכך, על המאשימה להוכיח שהזמנה לדין נמסרה לנאשם בתוך תקופה של שנה מקבלת בקשה להישפט.

6. בענייננו, העבירה היא מיום 4.6.24.

כעולה מהמסמכים שצרפה המשיבה, הבקשה להישפט התקבלה במפנ"א ביום 19.6.24.

אשר למועד קבלת הזימון לדיון, אישור המסירה של הזימון לדיון חזר כ"מען בלתי מספיק".

כעולה מהבקשה להישפט שצרפה המשיבה, הכתובת המצוינת באישור המסירה היא הכתובת שציינה המבקשת בבקשתה להישפט. יצוין כי בבקשה להישפט ציינה המבקשת את תעודת הזהות שלה.

על פי הפסיקה, לא ניתן לבסס קיומה של חזקת מסירה על יסוד הודעת רשות הדואר שהמען בלתי מספיק, כיוון שהדבר מלמד שהודעת הדואר לא נשלחה לנמען ולא נשלחה לכתובתו (ראו לעניין זה עפ"ת 59386-02-20 ג'יג'יני נ' מדינת ישראל (5.3.20), עפ"ת 68782-01-24 גל הצפון תשתיות ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (29.2.24)).

בהתאם לפסיקה, משאישור המסירה של הזימון לדיון חזר כ"מען בלתי מספיק" יש בכך כדי להפריך את חזקת המסירה.

בהינתן האמור, ולאחר שבחנתי את המסמכים שצרפה המשיבה אני סבורה כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי הזימון לדיון נמסר למבקשת בפרק זמן של שנה מיום קבלת בקשתה להישפט.

יצוין כי בחינת מועד הגשת כתב האישום מעלה כי זה הוגש ביום 27.6.25.

נוכח האמור מעלה, אני מורה על מחיקת כתב האישום מחמת התיישנות.

ניתנה היום, י' כסלו תשפ"ו, 30 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.