המבקש טען כי מעולם לא קיבל כל הזמנה לדיון ותהה כיצד ב"כ המשיבה ציין כי המבקש זומן לדיון כדין.

דין טענה זו של המבקש להידחות. על גבי פרוטוקול הדיון צוין מפורשות כי לכתב האישום צורף אישור מסירה; המבקש כלל לא התמודד עם אישור זה וכל שטען היה כי מעולם לא קיבל הזמנה לדין ולא נהיר כיצד ב"כ המשיבה טען לקיומה של הזמנה כזו.

עיון באישור המסירה הקיים בתיק מעלה כי שמו של המבקש מופיע בצורה מלאה, לצד מס' תעודת זהות, כתובת לרבות תיבת דואר; כן סומן על גבי אישור המסירה כי ההזמנה לדין נמסרה לידי הנמען הרשום, נרשם שם מקבל דבר הדואר, חתימה, שם הפקיד בצד חתימתו.

למעלה מן הצורך אציין כי ככל שהמבקש חולק על אותו אישור מסירה (עימו הוא כלל לא התמודד) אזי היה על המבקש לפנות לדואר ולברר את נסיבות אי מסירת הדו"ח כנטען על ידו, שכן הימנעות המבקש מלקיים בירור ראשוני יש בו כידי לפעול לחובתו; יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בעפ"ת 10086-11-21 גאווי נ' מדינת ישראל:

"אין חולק כי המערער לא נקף אצבע ולא פנה לברר בדואר ישראל את הנסיבות של אי מסירת הדוחות לטענתו. הימנעותו על המערער לקיים בירור ראשוני, יש בה כדי לפעול לחובתו ולחובת גירסתו כי הדוחות לא נמסרו לידיו. הטענה כי אישור המסירה חסר פרטים, אין בה כדי לכפר על המחדל של המערער ומשמעויותיו".

אוסיף ואומר כי הטענה בדבר אי קבלת זימון לדיון הינה טענה שזורה, ואף שזורה מדי, בפי נאשמים אשר לא טרחו להתייצב לדיונים בעניינם ונשפטו בהעדרם. טענה זו נשמעת חדשות לבקרים באולמות בתי המשפט ועל מנת לקבלה יש לבסס אותה כדבעי; טענת אי קבלת זימון אשר נטענת כלאחר יד, אין בה כדי להועיל לאומרה; בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בעפ"ת 25991-10-22 איזגיאייב נ' מדינת ישראל (15.12.2022) שם נקבע לפיהם:

"אם נקבל באופן אוטומטי כל טענה בעלמא כי "לא קיבלתי את הזימון" או כי "אם הייתי מקבל את הזימון הייתי מתייצב לדיון", מבלי לתמוך טענה מעין זו בראיות או בהסברים מניחים את הדעת, נימצא חוטאים לרציונל שמאחורי הסעיף האמור, על כל המשתמע מכך."

לאור האמור, לא עלה בידי המבקש להוכיח קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון ולא עלה בידו להפריך את "חזקת המסירה" הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974 לפיה:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

2. האם נוצר עיוות דין בשל שפיטת המבקש בהעדרו?

המבקש טען טענה כללית אשר הוספה בכתב יד לפיה דין כתב האישום להתבטל מחמת התיישנות וכי הוא כופר במיוחס לו, עוד נטען כי השוטר אשר רשם את הדו"ח לא ציין מאיזה מרחק הבחין בביצוע העבירה, מיקום רכב המבקש, מצב התנועה ו"כיצד הבחין תוך שמירה על קשר עין ועוד...".

ניתנה החלטה המורה למבקש לצרף את העתק הדו"ח לצורך בחינת קשיים הראייתיים הנטענים אולם המבקש לא עשה כן והדבר אומר דרשני.

ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.03.2018) נקבע זה מכבר כי בעל דין הטוען לקיומה של עילת עיוות דין, נדרש לבסס את טענתו ולפרט טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה; המבקש כאמור, לא הציג ראיות או טענות שיש בהן כדי לרדת לשורש העניין וללמד על בדבר קיומו של פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה, ומשכך לא ניתן לקבוע כי קיים חשש לעיוות דין.

זאת ועוד, טענת ההתיישנות נטענה אף היא כלאחר יד ומשכך לא ניתן לייחס לה כל משקל.

בטרם אחתום את החלטתי אדגיש כי גזר הדין היה ראוי ומאוזן; אמנם הוטל על המבקש קנס בסך 1,500 ₪, עם זאת עסקינן במבקש אשר צבר לחובתו 41 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה כך שאין עסקינן באדם אשר חוקי התעבורה מהווים נר לרגליו.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית ללא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים (עניין איטליא).

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, ד' חשוון תשפ"ו, 26 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.