המבקשת טענה כי בעלה נהג ברכב ומשכך סברה כי הוא צפוי להגיע לאולם בית המשפט ולבקש להסב את הדו"ח על שמו; עוד נטען כי בעלה אף הצהיר בבית המשפט כי הוא זה אשר נהג ברכב. לבקשה אף צורף תצהיר מטעם בעלה של המבקשת בו טען כי אכן נהג ברכב והתכוון להסב את הדו"ח על שמו, אולם ככל הנראה טעה במועד הדיון וסבר כי נדחה למועד אחר.

אין בידיי לקבל טענה זו של המבקשת. תחילה אציין כי בניגוד לנטען על ידי המבקשת, כלל לא הצהיר בעלה של המבקשת בדיון אשר התקיים ביום 16.6.2024 כי הוא היה זה אשר נהג ברכב, כל שאמר היה כי המבקשת לא נהגה ברכב.

לגופו של עניין, מקום שמועד הדיון נקבע במעמד המבקשת ובן זוגה, טענת המבקשת כי סמכה את ידה על בעלה שיגיע לאולם בית המשפט וייטול אחריות על ביצוע העבירה אינה מניחה את הדעת ואינה מצדיקה את אי התייצבותה לדיון. מקום שכתב אישום הוגש נגד המבקשת והוא תלוי ועומד נגדה בבית המשפט, חובה היה על המבקשת להתייצב לכל הדיונים בעניינה, ולוודא כי הליך ההסבה יושלם עד תום. זאת ועוד, גם המבקשת וגם בעלה אינם בטוחים בסיבה בעטייה לא התייצב הבעל לדיון, שכן בעלה של המבקשת הצהיר בעצמו כי ככל הנראה טעה במועד הדיון.

אוסיף ואדגיש כי לא נהיר לי כלל וכלל מדוע בקשה זו מוגשת רק עתה ובחלוף כמעט שנה מהמועד בו נשפטה המבקשת בהעדרה.

2. האם נוצר עיוות דין בשל שפיטת המבקשת בהעדרה?

כאמור לעיל, המבקשת טענה כי אחר נהג ברכב ומשכך הותרת הרשעתה על כנה תגרום לעיוות דין.

נקבע זה מכבר בפסיקה כי טענה שאחר נהג ברכב, גם כאשר זו מגובה בתצהיר, אינה מבססת עיוות דין; ראה בהקשר זה עפ"ת 66594-03-24 דילן נ' מדינת ישראל, שם נקבע כי ", אני תמים דעים עם בית-משפט קמא כי טענה שנהג אחר נהג ברכב בזמן ביצוע העבירה, וגם כאשר טענה זו מגובה בתצהיר שבו הנהג האחר מודה בביצוע העבירה, לא הצדיקה על-פי הפסיקה הארכת מועד להישפט, ראו לעניין זה גם בפסק דין רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת-ישראל, וכן פסק דין סאלם".

(ההדגשה אינה במקור), כן ראה רע"פ 7709/13 שמעון סאסי נ' מדינת ישראל (28.11.2013), שם נקבע כי טענת נאשם כי אדם אחר נהג ברכב אין בה כדי לבסס עיוות דין.

כוחם של הדברים יפה גם בענייננו.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית ללא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים (עניין איטליא).

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"ז חשוון תשפ"ו, 18 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.