1.  לפניי בקשת המבקש לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרו ביום 19.10.25.

2.  נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה מיום 13.12.23 של נהיגה ברכב וחצית קו הפרדה רצוף כשאין לימינו, בכיוון הנסיעה המותר קו קטעים, בניגוד לתקנה 36 (ג) לתקנות התעבורה.

3.  ביום 19.10.25 התקיימה ישיבת הקראה, לאחר שנדחתה לבקשת ב"כ המבקש, אליה המבקש וסנגורו לא התייצבו על אף שידעו על הדיון ובהתאם, המבקש הורשע ונגזר דינו. יצוין כי באותו יום ולאחר שהדיון כבר התקיים, הגיש ב"כ המבקש בקשה לדחיית מועד הדיון, אשר נדחתה.

4.  ביום 3.11.25 הוגשה הבקשה דנן, בה טען ב"כ המבקש כי היה חולה במועד הדיון וצורפה תעודה רפואית לבקשה. ב"כ המבקש טען כי למבקש קיימת הגנה ראויה ומהותית מפני כתב האישום ומן הצדק לאפשר לו להשמיע טענותיו. לטענתו, מדובר בכביש בו קו ההפרדה משתנה לסירוגין (קטע קו מקווקו וקטע רציף), כאשר הרכב עבר בטעות באזור המעבר שבין שני הסוגים, שכן טעה טעות אנוש סבירה, בהבנת אופי הסימון על פני הכביש, מאחר שהיה דהוי, מקוטע או שבור ולא ניתן היה להבחין בבירור אם מדובר בקו רצוף או מקוטע, כך שנוצר רושם סביר שמותר לעבור. ב"כ הנאשם טען כי ביצוע העבירה הינו מתוך טעות אנוש סבירה, הנובעת מהיעדר אחידות הסימון ולא מזלזול בכללי התעבורה. לשיטת ב"כ המבקש, על פי ת"י 437 (תקן ישראלי לסימוני כבישים) ותקנה 36(ב) לתקנות התעבורה, חלה חובה על הרשות המוסמכת לשמור על תקינות הסימון, כך שיהיה ברור, חד, ובולט לעין הנהג ומקום בו הסימון אינו ברור או אינו עומד בדרישות התקן, לא ניתן לייחס לנהג אחריות פלילית בגין חצייתו, שכן לא מתקיים היסוד של מודעות לעבירה. עוד לשיטתו, בפסיקה נקבע כי כאשר יש ספק באשר לחדות הקו, איכות הסימון או קיומן של נסיבות חיצוניות מצדיקות (כגון מניעת סכנה), רשאי בית המשפט לבטל או להמיר את העבירה לעבירה קלה יותר. לפיכך מבקש לבטל את פסק הדין ולקבוע מועד חדש לדיון בתיק.

5.  המשיבה הגישה תגובתה ביום 10.11.25, במסגרתה התנגדה לבקשה וטענה כי לא צורף אישור מחלה ועל כן לא ברור מדוע לא התייצב המבקש לדיון שנקבע בעניינו וכי טענות של אי התייצבות נוכח מצבו הרפואי של ב"כ המבקש אינן מצדיקות ביטול פס"ד שניתן בהעדר. בנוסף לטענתה, המבקש לא פירט את סיכויי הגנתו ומשכך ניתן להניח, כי אין כאלו.

6.  לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפרט בטענות ההגנה, נקבע דיון בבקשה ליום 19.11.25 ונקבע כי על המבקש להתייצב יחד עם ראיות שיכול ותומכות בטענות הגנתו. אולם, ביום 19.11.25 ולפני שהתקיים הדיון, הגיש ב"כ המבקש בקשה לדחיית מועד הדיון. בקשתו נתקבלה והדיון נדחה ליום 30.11.25.

7.  ביום 30.11.25, הגיש ב"כ המבקש בקשה נוספת לדחיית מועד הדיון עקב מחלתם של אשתו ובנו, זאת מבלי שהוגש כל מסמך התומך בכך. בשים לב לדחיות המרובות שכבר היו, נקבע כי החלטה תישלח לצדדים ללא דיון.

8.  לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

9.  בהתאם לסעיף 130(ח) לחסד"פ, בית המשפט רשאי, על פי בקשת הנאשם, לבטל את פסק הדין בהתקיים אחד משני התנאים החלופיים: סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או גרימת עיוות דין כתוצאה מהותרת פסק הדין על כנו (ראו לעניין זה רע"פ 9142/01, איטליא נ' מ"י, נז(6) 793 (להלן: עניין איטליא); רע"פ 7709/13, סאסי נ' מ"י, ניתן ביום 28.11.2013). בהתאם לסעיף 130(ח) לחסד"פ, הבקשה תוגש תוך 30 ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע.

10.  לעניין זה ראו גם רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 29.12.09) בו נקבע כי: "לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ואין לאפשר ניצולה לרעה. היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין כשם שמורה סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982".

11.  בע"פ 6920/07 אורי חסון נ' מדינת ישראל (נבו 4.9.2007) שניתן ע"י בית המשפט העליון, נקבע כי "המונח "עיוות דין" פורש בפסיקתו של בית משפט זה כמקרה שבו תוצאת המשפט היתה יכולה להיות שונה עקב פגם מסוים שנפל בהליך (ראו ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(5), 160) או כמקרה שבו נפל בהליך פגם פרוצדוראלי כה חמור היורד לשורשו של עניין עד שקמה חזקה שנגרם עיוות דין ללא צורך בהצבעה על קשר סיבתי בין הפגם לתוצאה (ראו מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (1), 529)."

12.  ב"כ המבקש אינו חולק על קבלת הזימון לדיון בעניינו של המבקש וטען כי ידע עליו אך חלה באותו היום. מעיון באישורי המחלה שצורפו עולה כי נכון ליום 19.10.25, לא צורף אישור מחלה המלמד מדוע ביום זה, לא יכול היה הסנגור להתייצב מסיבות רפואיות. אישור מחלה אחד התייחס למועדים שבין ה15.10.25 ל-17.10.25, ואילו אישור מחלה אחר התייחס למועדים שמיום 21.10.25 ואילך. לאור זאת, אין סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשם או הסנגור מטעמו.

13.  ניתן לבטל פסק דין, גם במצב בו לא קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש ובלבד שהדבר דרוש לשם מניעת עיוות דין (רע"פ 6165/17 סעדא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.4.2018)). ככלל, ביטול פסק דין שניתן בהיעדרו של נאשם בשל החשש לעיוות דינו יעשה לאחר שהצביע על שיקולים כבדי משקל העשויים להביא לשינוי תוצאות פסק דינו (רע"פ 2575/17 גייאר נ' מדינת ישראל [נבו] (6.9.2017); רע"פ 8626/14 מוחמד סמארה נ' מדינת ישראל (10.2.2015); רע"פ 1911/18 עמיד גיש נגד מדינת ישראל [נבו] מיום 27.5.2018).

14.  ב"כ המבקש העלה בבקשתו טענות הגנה עובדתיות שונות, כנגד נסיבות המקרה וביצוע העבירה, זאת מבלי שצירף כל מסמך תומך, תמונה או ראיה כלשהי לבחינת טענותיו השונות ומבלי שצירף תצהיר מטעם המבקש התומך בטענותיו. צורף תצהיר מטעם ב"כ המבקש בלבד התומך בטענותיו לעניין אי התייצבותו לדיון בלבד. מכאן שכל טענותיו של המבקש נטענו בעלמא; "אכן, לא די בטענה בעלמא לפיה המבקש סבור כי הוא לא ביצע כל עבירה, כדי לעמוד בנטל לסתור את העובדות המפורטות בכתב האישום" (רע"פ 4624/13 רוסלן קוזניצוב נ' מדינת ישראל (נבו 27.8.2013)). "טענות כלליות וסתמיות בדבר קיומו של עיוות דין, מבלי להניח תשתית ראייתית בעלת משקל לתמיכה בטענה, לא יובילו, ככלל, לבטלותו של פסק הדין, בעילה זו". ..."על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה." (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (נבו 25.3.2018)).

יפים, בהקשר זה, הדברים שנאמרו בעניין איטליא, בעמוד 802:

"תכלית הבקשה לביטול פסק-הדין היא לבטל את המשפט ולהניע מחדש את גלגלי ההליך הפלילי. מכאן, כי בשלב זה ניצב המבקש לפתחו של בית-המשפט כאשר מבוקשו הוא לקבל "כרטיס כניסה" לקיום חוזר של הליך שהתנהל לכאורה כדין והסתיים. על המבקש מוטל אפוא הנטל לשכנע את בית-המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הנעת גלגלי המערכת מחדש. בית-המשפט צריך להשתכנע, מתוך המסמכים המוגשים לו, כי מדובר בנסיבות מיוחדות - כאלה הנזכרות בסעיף 130(ח) - המצדיקות מתן רשות למבקש להשתתף בהליך חוזר. במסגרת בקשה לביטול פסק-הדין על הנאשם לפרוס בכתב את מכלול הטענות התומכות בבקשתו. הדבר דומה, בשינויים המחויבים, לדרך שבה נדונה בקשה לרשות ערעור המוגשת לבית-המשפט העליון בענייני תעבורה [...] גם במקרה זה אין בידי המבקש זכות קנויה להליך נוסף בעניינו במסגרת ערעור שני. עליו לשכנע את בית-המשפט, במסגרת הבקשה בכתב, כי יש בידו נימוקים טובים המזכים אותו לכך.

לסיכום, הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש. לאחר שיעיין בית-המשפט בבקשה הוא מוסמך לדחותה על סמך הדברים האמורים בה בלבד".

15.  גם בעפ"ת (מחוזי חי') 50876-08-15 ליאון נכבאר נ' מדינת ישראל (נבו 18.10.2015) נקבע בעניין זה כי "על מנת שביהמ"ש יבטל פסק דין שניתן בהיעדר, עליו להתרשם, על סמך החומר שבפניו, כי דיון ענייני היה מביא לזיכוי הנאשם. לצורך הוכחת טענה זו היה על המבקש לפרט ולצרף את כל התצהירים והראיות הרלוונטיות לבקשה לביטול פסה"ד ולא להמתין או לצפות כי ביהמ"ש יבטל את פסק הדין על מנת לאפשר הוכחת טענות המערער."

16.  במקרה שלפני, תמונת המקום, הנתמכת בתצהיר המבקש, יכולה היתה ללמד האם יש ממש בהגנת המבקש ומשלא צורף דבר התומך בטענות ההגנה, לא ייגרם למבקש עיוות דין כתוצאה מדחיית הבקשה.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

הקנס אשר נקבע בגזר הדין, ישולם תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, י' כסלו תשפ"ו, 30 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.