החלטה

1. בהתאם להוראת סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

2. המבקש אינו חולק על כך שזומן כדין לדיון אליו לא התייצב. לטענתו, בטרם הדיון יצר קשר עם מזכירות בית המשפט והודיע שהוא לא יכול להתייצב לדיון בעניינו. לטענתו, בשל טעות או חוסר ניסיון וידע ככל הנראה שלח את בקשתו לדחיית מועד הדיון למקום אחר, או שלא הבין מה עליו לעשות. המבקש לא צרף לבקשתו כל אסמכתא המעידה כי אמנם הגיש כנטען בקשה לדחיית הדיון. המבקש, שידע מבעוד מועד כי לא יוכל להתייצב לדיון, צריך היה לוודא קבלת הבקשה בטרם עשה דין לעצמו ובחר שלא להתייצב. משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.

3. כמו כן, לא מצאתי כי ביטול פסק-הדין דרוש למניעת עיוות דין. כפי שנפסק ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (25.3.18, פורסם נבו) "על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה". המבקש לא פרט טענות הגנה ולא הראה כי קיים סיכוי של ממש לשינוי התוצאה.

4. נוכח האמור לעיל ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק-הדין.

5. לאור האמור לעיל, אני מורה על ביטול עיכוב הביצוע של עונש הפסילה בפועל, עליה הוריתי בהחלטתי מיום 13.05.25. הנאשם יפקיד רישיונו או אישור משרד הרישוי על היעדר רישיון, במזכירות בית המשפט, לא יאוחר מיום 31.08.25. תשומת לב הנאשם שהעונש המקובל על נהיגה בזמן פסילה הוא מאסר בפועל.