החלטה

1. בהתאם להוראת סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

2. המבקש טוען כי אי התייצבותו לדיון שנקבע בעניינו נעוצה "בתקלה טכנית בלתי צפויה - מעבר לטלפון חדש". המבקש טוען כי היומן לא הועבר כראוי וכתוצאה מכך, בהעדר תזכורת, שכח על אודות קיום הדיון בעניינו. המבקש לא צרף כל אסמכתא לתמיכה בטענתו האמורה. כמו כן, כפי שנפסק לא אחת, שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום-לב, אינה יכולה להצדיק אי-הופעה לדיון (ראו למשל ר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל פ"ג לט (3) 279). בנוסף, מקובלת עלי טענת ב"כ המשיבה כי בחירתו של המבקש לשים מבטחו במכשיר הטלפון שהוחלף, מבלי לוודא בטרם ההחלפה אילו אירועים חיוניים עומדים לפניו, היא דבר שבשליטתו של המבקש ואינה מצדיקה את אי התייצבותו לדיון.

3. המבקש לא העלה כל טענה שיש בה כדי להצביע כי ייגרם לו עיוות דין אם תידחה הבקשה, כל שכן לא הראה סיכוי של ממש לשינוי התוצאה. המבקש לא צירף לבקשתו כל אסמכתא להוכחת טענותיו ולא פירט כל טענת הגנה שיכולה לסייע לו בכך. כפי שנפסק ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (25.3.18, פורסם נבו) "על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה". בנטל זה לא עמד.

4. לזאת יש להוסיף כי בגזר הדין הוטל על המבקש הקנס המקורי בלבד.