החלטה

1. בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר יש להגיש בצירוף תצהיר ואסמכתאות לתמיכה בנטען בה (רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(6) 793, 802). המבקשת לא צירפה לבקשתה תצהיר ערוך כדין לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. די בכך כדי להביא לדחייתה.

2. גם לגופם של דברים, לא מצאתי שיש בבקשה ממש.

3. המבקשת אינה חולקת על כך שזומנה כדין לדיון אשר היה קבוע ליום 17.06.2024. כמו כן, כעולה מתגובת המשיבה ומעיון בדו"ח הזמנה לדין וכתב אישום, עולה כי במועד ביצוע העבירה קיבלה המבקשת לידיה את ההזמנה לדין וידעה על אודות קיום דיון בעניינה. המבקשת לא פירטה מדוע לא התייצבה לדיון בעניינה. מכאן, שלא שוכנעתי בקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקשת לדיון. מכל מקום לוקה הבקשה גם בשיהוי שאינו מוצדק.

4. מכאן אדרש לטענה כי ביטול פסק-הדין דרוש למניעת עיוות דין. כפי שנפסק ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (25.03.18, פורסם נבו) "על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה". המבקשת לא העלתה כל טענה שיש בה כדי להצביע כי ייגרם לה עיוות דין אם תידחה הבקשה, כל שכן לא הראתה סיכוי של ממש לשינוי התוצאה.

5. המבקשת לא כפרה כלל בעבירה שיוחסה לה, אולם טענה לבעיות כלכלית המונעות ממנה לשלם את הקנס אשר הוטל עליה בפסק הדין, שצבר עד כה ריביות. טענות המבקשת בדבר בעיותיה הכלכליות נטענו בעלמא וללא כל ביסוס. המבקשת הורשעה בעבירה מסוג "הזמנה לדין" של נהיגה ברכב שרישיונו פקע בתקופה העולה על שנה והוטלו עליה פסילה קצרה, פסילה מותנית מתונה וקנס. ענישה זו מצויה במתחם הענישה ואף ברף הנמוך שלו. המבקשת לא הראתה אחרת.