החלטה

הנאשם עותר לביטול פסק הדין שהטול עליו בהיעדר התייצבות ביום 4.5.

הבקשה כפי שהיא, אינה מגלה עילה.

כפי שנפסק לא אחת טעות ברישום תאריך הדיון אינה יכולה להצדיק כשלעצמה ביטול פסק הדין, וראו לדוגמא רע"פ 5377/03 ג'מאל וג'די; רע"פ 1644/12 זיאד מחאג'נה; רע"פ 1446/14 אסדי ריאד ורבים אחרים.

אף טענות המבקש לגופו של עניין אינן מצדיקות ביטול פסק הדין, כאשר מדובר בטענות כלליות ובלתי מפורטות. כידוע, ביטול פסק דין שניתן בהיעדרו של נאשם בשל החשש לעיוות דינו יעשה לאחר שהצביע על שיקולים כבדי משקל העשויים להביא לשינוי תוצאות פסק דינו (רע"פ 2575/17 גייאר נ' מדינת ישראל ; רע"פ 8626/14 מוחמד סמארה נ' מדינת ישראל; רע"פ 1911/18 עמיד גיש נגד מדינת ישראל. וכפי שכבר נפסק בעניין דומה בו טען אדם שלא הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי:

"טענות כלליות וסתמיות בדבר קיומו של עיוות דין, מבלי להניח תשתית ראייתית בעלת משקל לתמיכה בטענה, לא יובילו, ככלל, לבטלותו של פסק הדין, בעילה זו. ...על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה."

רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם.

הטענות שהועלו בבקשה כולן טענות שהוגדרו בידי בתי המשפט "כלליות וסתמיות", ואין גרסה מפי הנאשם והמבססת חשש לעיוות דין. אין פרטי האדם שנהג ברכב, ואין כל תצהיר של המבקש או הנהג, ובוודאי שלא תצהירים מלאים המבססים את הטענה כנדרש. לפיכך, אין מקום לביטול פסק הדין גם מטעם זה.