"כאשר דו"ח העבירה, ההזמנה לדיון, או כתב האישום נשלחים בדואר רשום לכתובתו של המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות... טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין".

בנוסף, אין בידי לקבל טענת הנאשם לפיה לא הוא שנהג ברכב בזמן ביצוע העבירה, אלא מר טשאגר. עיון בתצהירם של הנאשם ומר טשאגר מגלה כי המדובר בתצהירים לקוניים, אשר אינם מבססים כדבעי את היותו של הרכב בחזקתו של מר טשאגר; ור' לעניין זה הדברים שנאמרו בעניין סאלם המוזכר לעיל:

"כאמור, אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין (עניין נג'אר). בעניין סמארה, טען המבקש כי אדם אחר נהג ברכבו במועד ביצוע העבירה, ולראיה צורף תצהירו של אותו אדם. נקבע, כי אין בכך די על מנת לבסס טענה של עיוות דין, שכן "תצהירו של מר יוסף סמארה, אשר ממנו עולה כי הוא ביצע את העבירה, הינו תצהיר סתמי, ואין בתוכנו כדי להעיד באילו נסיבות בוצעה העבירה, וכיצד זכור למגיש התצהיר מה היו מעשיו... כשנה טרם הגשתו של התצהיר" (וראו גם, רע"פ 2754/12 ביסמוט נ' מדינת ישראל (19.4.2012))."

גם טענתו של הנאשם כי עונשו חורג מהמקובל, אינה מבוססת. הנאשם נהג במהירות של 130 קמ"ש בדרך עירונית בה המהירות המרבית המותרת הינה 80 קמ"ש. עונש פסילה של חודש בפועל לצד פסילה מותנית וקנס, אינו חורג מרמת הענישה הנוהגת.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית ופסק הדין יעמוד על כנו.

זכות ערעור כחוק.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, י"ב אייר תשפ"ה, 10 מאי 2025, בהעדר הצדדים.