"כפי שקבע בית המשפט קמא, המערער לא יצא ידי חובתו בכך שמסר את הטיפול בהודעת הקנס למי מטעמו. היה עליו לעקוב ולוודא כי הטיפול הושלם, וכי הבקשה הוגשה במועד (השוו: ע"פ (ירושלים) 4186/09 שמשון נ' מדינת ישראל, 26.04.2009; ע"פ (ירושלים) 2161/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל, 29.7.2008). מכל מקום, טעות של הנאשם או מי מטעמו לא הוכרה בפסיקה כעילה המצדיקה הארכת מועד להישפט (רע"פ 5344/23 גלגלי נ' מדינת ישראל, 15.08.2023; רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז (6) 793, 803; רע"פ 8862/21 מסארוה נ' מדינת ישראל, 29.12.2021)".

כמו כן, בפסיקה נקבע זה מכבר כי שגגה ושכחה, כמו גם טעות משרדית, אינם מהווים "סיבה מוצדקת לאי התייצבותו" לדיון, ואינה מצדיקה ביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם" [רע"פ 1446-14 ריאד אסדי (פורסם בנבו) וכן רע"פ 9109/17 מקסים סדובוי (פורסם בנבו)].

ממילא יאמר, כי גם לו היתה נסרקת הבקשה בזמן, על הנאשם/ בא-כוחו הייתה מוטלת אחריות להמתין להחלטת בית המשפט, ולא לעשות דין לעצמו ולבחור שלא להתייצב. ר' לעניין זה עפ"ת 33465-10-21 מוחמד עבדאללה נ' מדינת ישראל (23.6.22):

"אין חולקין כי ב"כ המערער הגיש בקשות לבית משפט קמא לדחיית הדיון, ואולם נוכח עיתוי הגשת הבקשות בערבו של יום הדיון או ביום הדיון עצמו, אלה לא הגיעו לידי המותב על אף שהדיון נערך בשעה מאוחרת יחסית. עם זאת, בא כוחו דאז של המערער עו"ד סלאמה, לא יכול היה לפטור עצמו מהתייצבות לדיון בשל עצם הגשת הבקשות לדחיה או להניח כי אלה תתקבלנה בשל שיקולים מנהליים של המותב, וכבר נפסק כי משהוגשה בקשה לדחיית הדיון על המבקש לבדוק את ההחלטה שהתקבלה בה, וכי "אין... לקבל את הטענה כי סבר לתומו שהבקשה תתקבל. האחריות בעניין זה מוטלת עליו ולא ניתן להגיש בקשה בבחינת "שגר ושכח". (רעפ 823/21 ‏ ‏ עדנאן טאטור נ' מדינת ישראל, 8.2.21)). (וכן ראו בעניין זה: רעפ 222/13 עודה מחמוד נ. מדינת ישראל, (17.1.2013); רעפ 1798/15 ‏שירן עמי נ' מדינת ישראל, 20.4.2015; רעפ 3313/17 מוחמד עאסלה נ' מדינת ישראל, (27.4.2017); רעפ 849/22 גלאנו גוצ'יה נ' מדינת ישראל, (6.2.2022))".

בנוסף, לא מצאתי כי יש באישור המחלה שהוצג כדי להצדיק את הבקשה. עיון באישור שהוצג מלמד כי זה נכתב על סמך ביקור אצל הרופא בשעה 16:06 יותר משעתיים לאחר הדיון (13:55), יותר משעה לאחר שב"כ המבקש כבר צפה בפסק הדין (14:57 על פי מערכת נט המשפט) ואף 20 דקות לאחר שהוגשה הבקשה לביטול פסק הדין (15:46).

יתירה מכך, אישור המחלה אינו מתיישב עם טענת עורך הדין לפיה באותו יום הופיע בשני דיונים בצפת ובעכו, על סמך הנחתו כי בקשת הדחיה הוגשה (ר' סעיף 4 לבקשה).

אף טענת המבקש לפיה לא הוא שנהג ברכב בזמן ביצוע העבירה, אלא אביו, מר חוסאם אבו ריא, דינה להידחות. עיון בתצהירם של המבקש ואביו מגלה כי המדובר בתצהירים לקוניים, אשר אינם נתמכים במסמכים או ראיות אחרות, ואינם מבססים כדבעי את היותו של הרכב בחזקתו של אבי המבקש; ור' לעניין זה הדברים שנאמרו ברע"פ 8427/17 אמנון סאלם (25.3.18)):

כאמור, אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין (עניין נג'אר). בעניין סמארה, טען המבקש כי אדם אחר נהג ברכבו במועד ביצוע העבירה, ולראיה צורף תצהירו של אותו אדם. נקבע, כי אין בכך די על מנת לבסס טענה של עיוות דין, שכן "תצהירו של מר יוסף סמארה, אשר ממנו עולה כי הוא ביצע את העבירה, הינו תצהיר סתמי, ואין בתוכנו כדי להעיד באילו נסיבות בוצעה העבירה, וכיצד זכור למגיש התצהיר מה היו מעשיו... כשנה טרם הגשתו של התצהיר" (וראו גם, רע"פ 2754/12 ביסמוט נ' מדינת ישראל (19.4.2012)).

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. פסק הדין מיום 07.12.25 יוותר על כנו.

זכות ערעור כחוק.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב טבת תשפ"ו, 11 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.