החלטה

הנאשם עתר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות כמפורט בהחלטתי מיום 13.7 והמאשימה התנגדה לבקשה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה.

ראשית, מקובלת עליי עמדת המאשימה כי הבקשה הוגשה באיחור.

בתיק בית המשפט אישור מסירה, חתום בידי הנאשם, כי פסק הדין הומצא לו ביום 2.3.25, והבקשה דנן הוגשה רק בחודש יולי, כארבעה חודשים לאחר מכן. "בפסיקתנו נקבע כבר כי המועד שנקבע בחוק להגשת הבקשה לביטול פסק דין - מלמד על החשיבות שמייחס המחוקק לאינטרס הציבורי בעקרון סופיות הדיון (ראו: רע"פ 4401/09 הרבסט; רע"פ 1446/14 ריאד וכפי שפסק בית המשפט המחוזי בחיפה מי שלא הגיש בקשתו בתוך 30 הימים שנקבעו בחוק, יש לראותו כמי שוויתר על זכותו ואיבד אותה (עפ"ת 48254-11-23 דרבאשי).

גם באשר לאי ההתייצבות לדיון מצאתי לנכון לקבל את עמדת המאשימה, שכן אין חולק שהנאשם זומן כדין באמצעות באת כוחו אשר הגישה בשמו את הבקשה להישפט, וכפי שנקבע בעפ"ת 18315-01-23 אגברייה משזומן הנאשם באמצעות בא-כוחו, לא נפל כל פגם בעבודה שלא נשלח במקביל גם זימון לכתובתו שלו.

מעבר לאמור לעיל, הנאשם לא ביסס חשש ממשי לעיוות דין ולא העלה טענה של ממש מעבר לכפירה כללית בעבירה וטענה כי העונש שהוטל עליו חמור, טענה שלא אוכל לקבלה מאחר ומדובר בעונש של קנס שאינו עולה בהרבה על קנס ברירת המשפט.