הנאשמת טענה להתיישנות העבירה, אולם המאשימה הראתה כי הודעה על העבירה נשלחה לכתובתה הרשומה המלאה של הנאשמת כבר ביום 25.5.22, כשבועיים לאחר מועד העבירה, כך שהמאשימה עמדה בדרישה להמצאת הודעה על העבירה במועד, והעבירה לא התיישנה, גם אם כתב האישום הוגש רק כשנה לאחר מכן.

טענה נוספת של הנאשמת הייתה כי במועד הרלוונטי לא היא שנהגה ברכב, אלא מר מוחמד חסן. לכאורה המדובר בטענה של ממש, אולם הטענה מועלית בלא ביסוס של ממש ובלא הסבר כיצד יודע מר חסן לומר - שלוש שנים לאחר האירוע - כי דווקא הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי ולא הנאשמת. ובעניין זה כבר פסק בית המשפט העליון בעניין סאלם (רע"פ 8427/17) כי טענה כללית "שאחר נהג" אשר אינה מבוססת ומנומקת, אינה מבססת חשש לעיוות דין.

גזר הדין בעניינה של הנאשמת בוודאי שאינו חמור ואינו מבסס כשלעצמו חשש לעיוות דין, ומהבקשה עולה כי עיקר טרונייתה של הנאשמת היא לאור פסילת רשיונה בידי רשות הרישוי עקב הצטברות ניקוד בגין עבירות שונות ואף בעניין זה כבר נפסק כי:

"התופעה של הסבת דוחות תעבורה, הינה תופעה שכיחה למדי והיא נעשית לרוב על ידי אזרחים המקבלים דיווח מרשות הרישוי אודות צבירת נקודות בגין עבירות תעבורה שעברו ובהתאם הודעה בדבר אמצעי תיקון - כגון הודעות על פסילת רישיון נהיגה או חובת ביצוע קורסים בנהיגה נכונה. או אז מתעורר האזרח ומבקש לגרוע מרשימת העבירות הרשומות לחובתו, עבירות מספר כדי להפחית את סכום הנקודות, כדי להסיר את רוע הגזירה של אמצעי התיקון. בבקשה מסוג בקשה זו מוטל הנטל על כתפי המבקש להוכיח כי לא הוא זה אשר עשה שימוש בכלי הרכב בעת ביצוע העבירה. תצהירים סתמיים וריקים מתוכן, אשר אין בהם כדי להסביר ולהבהיר מדוע יש לראות באדם האחר כאחראי, לא יתקבלו."

ע"פ 5242/08 באסם אבו קטן.

לאור כל האמור לעיל החלטתי לדחות את הבקשה. פסק הדין מיום 8.1.24 נשאר על כנו.

ניתנה היום, כ"ד תשרי תשפ"ו, 16 אוקטובר 2025.