הנאשם עתר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות והמאשימה התנגדה לבקשה.

הנאשם טוען כי לא קיבל את הזימון לדיון , ומוסיף וטוען כי על אף שיש אישור מסירה בתיק לא ידוע לו מי קיבל את אישור המסירה החתימה אינה שלו ואינו מכיר אדם בשם שנרשם בחתימה.

המאשימה מתנגדת לבקשה טוענת כי הנאשם הגיש בקשה להישפט היה עליו לעמוד בבדיקה ובקשר לגבי בקשתו ובנוסף גזר הדין נמסר לו עוד ביום 24/5/25 ובקשה זו הוגשה מעבר ל-30 הימים.

הנאשם לא העלה טענה כי הרישום של כתובתו אינו נכון, אין הדבר מצביע על פגם במסירה.

מעבר לכך, אישור המסירה חתום לכאורה על ידי הנמען הרשום, וגזר הדין נשלח לאותה כתובת עצמה, ואת דבר קבלת הודעה זו לא הכחיש הנאשם.

הנאשם לא מוסיף כל טענה כנגד העבירה, אף לא טענה כללית, ולא מצביע על עיוות דין.

כבר פסק בית המשפט העליון כי "טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין" (רע"פ 8427/17 אמנון סאלם) והוסיף באותו מקום כי "גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין".

משמצאתי כי הנאשם זומן כדין לבית המשפט ולא הראה חשש ממשי לעיוות דין, החלטתי לדחות את בקשתו.

ככל שעוכב ביצוע פסק הדין, הרי עיכוב הביצוע מבוטל. אם הפקיד הנאשם כספים לצורך העיכוב, יש להשיבם לידיו כפוף לכל מניעה חוקית.

ניתנה היום, כ"ז תמוז תשפ"ה, 23 יולי 2025, בהעדר הצדדים.