החלטה

הנאשם עתר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות והמאשימה התנגדה לבקשה.

הנאשם טוען כי לא קיבל את הזימון לדיון והעלה טענה כי מאחר והוא תושב הפזורה הבדואית אינו מקבל דואר כלל.

ראשית, המדובר בטענה כללית ובלתי מפורטת, אש הנאשם אינו מסבירה, אינו נוקב בכתובת המדויקת ואינו מראה היכן נפלה הטעות.

שנית, בכתובת נרשם במפורש מס' ת"ד, הנאשם לא העלה טענה כי הרישום אינו נכון, אין הדבר מצביע על פגם במסירה.

מעבר לכך, עותק מגזר הדין נשלח אל הנאשם וחתם על ידי הנמען הרשום כבר ביום 28/1/25, אשר נשלחה לאותה כתובת עצמה, ואת דבר קבלת הודעה זו לא הכחיש הנאשם.

כבר פסק בית המשפט העליון כי "טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין" (רע"פ 8427/17 אמנון סאלם) והוסיף באותו מקום כי "גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין".

משמצאתי כי הנאשם זומן כדין לבית המשפט ולא הראה חשש ממשי לעיוות דין, החלטתי לדחות את בקשתו.

ככל שעוכב ביצוע פסק הדין, הרי עיכוב הביצוע מבוטל. אם הפקיד הנאשם כספים לצורך העיכוב, יש להשיבם לידיו כפוף לכל מניעה חוקית.