"אמנם, בבוא בית-משפט קמא לבדוק בקשה להארכת מועד להישפט, עליו לתור אחר קיומה של טענת הגנה מהותית וכן אחר הסיבה שעמדה בבסיס האיחור בהגשת הבקשה להישפט. יחד עם זאת, אין די בהעלאת טענת הגנה כאשר סיכויי הוכחתה ו/או אישושה הינם קלושים ונמוכים. הטענה, כי סיכויי ההגנה הינם גבוהים, אין בה לבדה, כאשר היא נעדרת כל משענת ו/או תמיכה ראייתית, ולו לכאורית או ראשונית, כדי להצדיק מתן ארכה, כמבוקש".

כן יוער כי העובדה שהנאשם לא קיבל את יומו בפני בית המשפט ממילא לא מבססת טענת עיוות דין (בניגוד לנטען בסעיף 8 לבקשה).

זאת ועוד, עיון בתיק בית המשפט מעלה כי פרוטוקול פסק הדין וכן הודעת הפסילה נמסרו לנאשם כבר ביום 08.07.25, ואישור המסירה חזרה בציון "בהיעדר הנמען, נמסר למי שגר עמו בבית". ועדין, הנאשם הגיש בקשתו רק ביום 30.11.25 - כמעט חמישה חודשים לאחר מכן. מעבר לעובדה שמדובר בשיהוי ניכר, על פי הוראות החוק, ניתן להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר רק 30 ימים מיום שהומצא פסק הדין לנאשם (סעיף 130(ח) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב- 1982), זאת לא עשה הנאשם ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו. ר' לעניין זה עפ"ת 50287-05-22 סיביליה נ' מ"י (17.6.22):

"עוד אוסיף כי בנסיבות אלה, כאשר המערער לא מסר עובדות כהוויתן לגבי המצאת פסק הדין, הרי שאין מקום להתערב גם בהחלטת בית משפט קמא לפיה הבקשה לביטול פסק הדין המתבססת על מועד אישור המסירה, הוגשה שלא בסד הזמנים על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, ויש לדחותה".

אף טענתו של הנאשם כי עונשו חמור ביחס לעבירה, אינה מבוססת. הנאשם נהג ברכב שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש ונידון לפסילת המינימום הקבועה בחוק, לצד עונשים נלווים; עונש שאינו חורג כלל מרמה הענישה הנוהגת.

בשולי הדברים מוצא לציין כי לאור העובדה שרישיונו של הנאשם נתפס ע"י שוטר בתאריך 20.10.25, בהקשר של תיק זה, המזכירות תנפיק לנאשם אישור הפקדה מיום התפיסה- 20.10.25.

חישוב הפסילה על ידי רשות הרישוי, בהתאם לסמכותה.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית ופסק הדין יעמוד על כנו.

זכות ערעור כחוק.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז טבת תשפ"ו, 05 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.