החלטה

בקשה לביטול פסק דין בהיעדר.

הנאשם טוען כי לא עלה בידו להגיע לדיון שנקבע בעניינו. כן טוען כי הסיבה שנהג ברכב מלא בהיותו נהג חדש היא כי היה הנהג היחידי הכשיר לנהיגה באותה העת.

המאשימה טוענת כי הנאשם לא העלה כל הסבר המצדיק את אי התייצבותו לדיון. כן טוענת כי הנאשם אף לא הצביע על כל סיכויי הגנה, ולא ביסס טענת עיוות דין.

דין הבקשה להידחות.

צודקת המשיבה בטענותיה. סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החוק") מונה שני תנאים לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם: אם נוכח בית המשפט שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של הנאשם; או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

במקרה שלפניי, שני התנאים הנ"ל לא מתקיימים. הנאשם זומן כדין לדיון בעניינו (ועל כך לא חלק). הנאשם לא פירט אף סיבה או גורם המצדיק אי התייצבותו לדיון. יתרה מכך, טוען בבקשתו כי "לא יכל להגיע למשפט" וזאת מבלי לציין דבר נוסף. במצב דברים זה, הרי שאין הצדקה לאי התייצבותו ועל כן התנאי אינו מתמלא.

באשר לתנאי השני, הנאשם לא מפרט כל סיכויי הגנה בבקשתו ולא מבסס טענת עיוות דין. נהפוך הוא, בבקשתו הנאשם מפרט מדוע נהג ברכבו כשהוא מסיע 4 נוסעים; ובדבריו למעשה הוא מודה בביצוע העבירה. הנה כי כן, גם לו היה מתייצב הנאשם לדיון, הרי שהיה מורשע בביצוע העבירה. לא נעלמה מעיני טענת הנאשם, אך היה לה מקום להישמע לו היה מתייצב כדין לדיון בעניינו. כאמור, אין לנאשם להלין אלא על עצמו.