החלטה

הנאשם עתר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות והמאשימה התנגדה לבקשה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה.

הנאשם טוען כי לא קיבל את הזימון לדיון, ומשכך לא התייצב לדיון בעניינו. לטענתו, דבר הדואר לא נמסר לו כלל, ועל כן לא היה מודע למועד הדיון שנקבע.

עוד טוען הנאשם כי לא הוא שביצע את העבירה המיוחסת לו, וכי כלל לא נהג ברכב במועד הרלוונטי לכתב האישום.

מנגד המשיבה, עותרת לדחיית הבקשה שכן אין בה כדי לסתור את חזקת המסירה כדין מאחר ובבדיקה של משלוח הדואר עולה כי המכתב חזר מהסיבה "לא נדרש".

"משמעות אישור מסירה בו מצוין כי הדואר "לא נדרש" כשמה כן היא שהמערער לא ניגש לדואר ולמעשה נמנע מלדרוש את הדוח שנשלח אליו בדואר רשום, מכאן הנטל עובר למערער להראות כי מחדלו אינו תוצאה של הימנעות מכוונת אלא כי מדובר בנסיבות שאינן תלויות בו" עפ"ת (מחוזי חיפה) 2047/09/22 סלמון נ' מדינת ישראל (24.10.22)

כבר פסק בית המשפט העליון כי "טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין" (רע"פ 8427/17 אמנון סאלם) והוסיף באותו מקום כי "גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין".

משמצאתי כי הנאשם זומן כדין לבית המשפט ולא הראה חשש ממשי לעיוות דין, החלטתי לדחות את בקשתו.

ככל שעוכב ביצוע פסק הדין, הרי עיכוב הביצוע מבוטל. אם הפקיד הנאשם כספים לצורך העיכוב, יש להשיבם לידיו כפוף לכל מניעה חוקית.