החלטה

הנאשם עתר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות והמאשימה התנגדה לבקשה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה.

הנאשם טוען כי לא קיבל את הזימון לדיון והעלה טענה כי "קיים טעות ברישום מס' הרחוב, כאשר מס' הרחוב אינו נכון ומדוייק".

לטענת המבקש, הוא לא קיבל את הודעת תשלום הקנס ו/או את ההזמנה להישפט שנשלחו אליו בדואר, ולא ידע כלל על קיומו של הדוח. המבקש מציין כי דבר הדואר לא נמסר לידיו, והוא אינו יודע מי קיבל אותו, ככל שאכן נמסר.

המבקש מוסיף כי נוכח העובדה שלא היה מודע כלל להליך, הוא לא יכול היה לפעול במועד להגשת בקשה להישפט או להעלות את טענותיו לגופו של עניין, ולכן יש מקום לאפשר לו לעשות כן כעת.

מעבר לכך, אישור המסירה חתום לכאורה בידי אחותו של הנאשם "מנאר" ורשום במפורש כי זה התקבל על ידי בן משפחה שגר איתו. הנאשם לא התייחס כלל לחתימה זו, ואת דבר קבלת הודעה זו לא הכחיש הנאשם.

כבר פסק בית המשפט העליון כי "טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין" (רע"פ 8427/17 אמנון סאלם) והוסיף באותו מקום כי "גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין".

משמצאתי כי הנאשם זומן כדין לבית המשפט ולא הראה חשש ממשי לעיוות דין, החלטתי לדחות את בקשתו.

ככל שעוכב ביצוע פסק הדין, הרי עיכוב הביצוע מבוטל. אם הפקיד הנאשם כספים לצורך העיכוב, יש להשיבם לידיו כפוף לכל מניעה חוקית.