לגופו של עניין, עיון בתיק בית המשפט מלמד כי זימון לדיון נמסר לנאשם ביום 17/7/23 וחזר בציון "סירב לקבל". בטיעוניו, מתבסס הנאשם על אישור המסירה הראשון שנשלח אליו, בגין זימון לדיון שהתקיים בעניינו ביום 4.7.23 וחזר בציון "מען בלתי מספיק". ודוק, על בסיס אישור מסירה זה לא נשפט הנאשם בהיעדרו, וזומן לדיון נוסף בעניינו ביום 31.1.24, אז הוזהר כי התייצבותו חובה אחרת יישפט בהיעדרו.

סעיף 237(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 מתייחס לעניין הסירוב במסגרת המצאת מסמכים וקובע כדלקמן:

(ג) נוכח בית המשפט כי המצאה לפי סעיף זה לא בוצעה עקב סירוב לקבל את המסמך או המכתב, או לחתום על אישור המסירה, רשאי בית המשפט לראות את המסמך כאילו הומצא כדין.

הנאשם לא התייחס לאישור המסירה לפיו הוא סירב לקבל את דבר הדואר, ומשכך, הרי שלא הצביע על כל טענה ממשית לפיה לא זומן כדין.

בנוסף, אין בידי לקבל טענת הנאשם לפיה בא כוחו דאז הגיש הבקשה להישפט ומשכך היה צריך לקבל זימון לדיון. המדובר בטענה שהועלתה בעלמא; ללא כל תימוכין או ראיות תומכות (כגון ייפוי כוח, הבקשה שהוגשה, וכד'); לא כל שכן תצהיר מטעם אותו בא כוח דאז. אף המסמכים שצירף לכאורה הנאשם (למשל צילום ממערכת נט המשפט בסעיף יח' לבקשה) לא צורפו הלכה למעשה. במצב דברים זה, אין בידי לקבל הטענה, ומעבר לכך, נקבע בפסיקה זה מכבר כי אין בעצם העברת הטיפול בתיק לטיפולו של אחר ואפילו עו"ד מטעמו, כדי לפטור את הנאשם עצמו מחובתו להתייצב לדיון כדין. ר' לעניין זה עפ"ת (ירושלים) 51943-07-23 אבו חרוב (22.1.24) ממנו ניתן להקיש לענייננו:

"כפי שקבע בית המשפט קמא, המערער לא יצא ידי חובתו בכך שמסר את הטיפול בהודעת הקנס למי מטעמו. היה עליו לעקוב ולוודא כי הטיפול הושלם, וכי הבקשה הוגשה במועד (השוו: ע"פ (ירושלים) 4186/09 שמשון נ' מדינת ישראל, 26.04.2009; ע"פ (ירושלים) 2161/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל, 29.7.2008). מכל מקום, טעות של הנאשם או מי מטעמו לא הוכרה בפסיקה כעילה המצדיקה הארכת מועד להישפט (רע"פ 5344/23 גלגלי נ' מדינת ישראל, 15.08.2023; רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז (6) 793, 803; רע"פ 8862/21 מסארוה נ' מדינת ישראל, 29.12.2021)".

אף טענת הנאשם לפיה העבירה בוצעה על ידי אחר דינה להידחות. הנאשם מציין מספר פעמים בבקשתו כי לא הוא שביצע את העבירה, אך מאידך לא מציין כלל על ידי מי היא בוצעה. כל שטוען הנאשם הוא כי "אדם אחר" נהג ברכב, ובמידה ובקשתו תתקבל יביאו לדיון ויוסף את תצהירו. המדובר בטענה עמומה שהועלתה ללא תימוכין; מבלי לנקוב בשמו של הנהג הנטען; ומבלי לצרף תצהיר מתאים מטעמו או מטעמה לאימות העובדות. במצב דברים זה, הרי שאין בידי לקבל טענה זו כלל.

כאמור, הנאשם נשפט בהיעדרו ביום 31.1.24. פרוטוקול הדיון וגזר הדין נמסרו לכתובתו הרשומה ביום 13.02.24, ואישור המסירה חזר גם הוא בציון "סירב לקבל" והודבק על ידי פקיד הדואר. ועדין, בחר האנשם להגיש בקשתו רק ביום 02.04.25 - כשנה לאחר מכן. מעבר לעובדה שמדובר בשיהוי ניכר, על פי הוראות החוק, ניתן להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר רק 30 ימים מיום שהומצא פסק הדין לנאשם (סעיף 130(ח) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב- 1982), זאת לא עשה הנאשם ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו. ר' לעניין זה עפ"ת 50287-05-22 סיביליה נ' מ"י (17.6.22):

"עוד אוסיף כי בנסיבות אלה, כאשר המערער לא מסר עובדות כהוויתן לגבי המצאת פסק הדין, הרי שאין מקום להתערב גם בהחלטת בית משפט קמא לפיה הבקשה לביטול פסק הדין המתבססת על מועד אישור המסירה, הוגשה שלא בסד הזמנים על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, ויש לדחותה".

באשר לטענתו של הנאשם לעניין אמינותן של מצלמות א3, הרי שנקבע זה מכבר כי המדובר במצלמות אמינות ומדויקות, וניתן להתבסס עליהן לצורך הרשעה בהליך פלילי (ר' תת"ע 690-04-20 מדינת ישראל נ' נאססרה חסן שאושר במחוזי בעפ"ת 62436-12-22).

לאור כל האמור לעיל, לא התרשמתי כי קיימת הצדקה לאי התייצבותו של המבקש או כי קיים חשש לעיוות דין בעניינו, ולפיכך אני דוחה את הבקשה. פסק הדין מיום 31.1.24 יעמוד על כנו.

זכות ערעור כחוק.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, י"ב אייר תשפ"ה, 10 מאי 2025, בהעדר הצדדים.